המורים הרוחניים שלי

ההיסטוריה "הרוחנית" שלי אומרת שעסקתי בחיפוש רוחני כל השנים האלה, מאז היותי ילד שהביט בכוכבים ושאל את עצמו מה הוא התיאטרון הזה על פני האדמה, לשם מה באתי לכאן ומה עליי למלא כאן. היא אומרת שלא נסעתי לשם כך   להודו וגם לא לתאילנד,  לא התנסיתי בשום סמים, ואף לא הצטרפתי לשום כת נבחרת. היא מספרת שכילד הייתי מופנם והמורה בביה"ס כתבה שאני הולך בחצר ומדבר עם עצמי. כנער חיפשתי פתרון בהבנה מדעית ובגיל 16 השתלמתי בפיסיקה גרעינית בכור האטומי והשתתפתי בהרצאות על אסטרופיסיקה ומחשבים בטכניון. בגיל 17 נחשפתי לעולם הגדול במסגרת משלחת של משרד החוץ בארה"ב ולאחר מכן המשכתי כעתודאי מהנדס אלקטרוניקה בצבא במשך שש שנים. הסיפור הזה ממשיך ומתאר את הניסיון שלי להבין את הכוליות דרך העולם האקדמי של אונ' ת"א כתבתי תזה לתואר שני בספרות על השוואה בין המכאניקה הקוונטית ותיאוריות ספרותיות העוסקות בצופה. המסגרות העיקו עלי ואז עזבתי את ישראל לחפש את שורשי משפחתי בספרד שם חקרתי כתבים של אבותיי ואתרים שבהם גרו והתחברתי למסורת היהודית שנוצרה שם שהיא הקבלה. מאותו זמן  ישבתי כל העת במדינה הזאת, וביקשתי הדרכה כיצד ללמוד ולהבין את השאלות בסיסיות שאותן התעקשתי לשאול שוב ושוב. ההדרכה הזאת הגיעה אלי בדרכים שונות ורבות וכאן אני מתעד אותה כמיטב יכולתי. בשנות לימודי לדוקטוראט ועד למותה הפתאומי של המנחה שלי התקיימתי בעיקר כמוסיקאי לצד בת זוגי והשתמשתי בקול שלי כדי להביע את התפילה ולבטא את הכמיהה לחזור הביתה למקור. אני אינני הסיפור זה, זה הסיפור של מבנה האישיות שלי בחיים האלה שאותו אני מביא למען שקיפות ומתוך תקווה שהוא יועיל לקורא במשהו להבין את עצמו.

הדחיפה העיקרית המחודשת לחקירה והבנה של זהותי האמיתית הייתה מחלת סרטן השד של אחותי שעימה ביליתי את קיץ 98 בטיפולי כימותרפיה המהלך ביקור בישראל, כשנה לאחר מעברי לספרד. הבטחתי לעצמי אז, מרגע שאחזור לספרד, שלא אעזוב את סרט החיים הזה מבלי להבין ולדעת את פשרו ושאוכל להשתחרר ממנו לחלוטין. אחותי הבריאה לגמרי וכל המשפחה צמחה רבות מן החוויה, אך מאז ליוויתי אנשים אל מותם וגם מעבר לכך. בתחילת הדרך, מעצם העיסוק עם המוות, חיפשתי קשר עם תודעות שונות שתפסתי אותן באותה העת כחיצוניות לי. הראשונה מהן הייתה באבג'י מהיידקאן, שעיקרי תורתו:  אמת, פשטות ואהבה. לצורך כך למדתי ריפוי ותקשור עם מדיום בינלאומית שנקראת ג'ניפר מקנזי, והתחלתי לחוש באותו מימד פנימי שהייתי מכנה "הדרכה". את ההדרכה הזאת קיבלתי כל הדרך מאז דרך כתבים, מפגשים עם מסורות רוחניות ומורים באזור מגורי,  וחומר שהגיע אלי דרך חברים בדרך ישירה ועקיפה. אף שלא נסעתי למסע חיפוש רוחני במזרח הרחוק ושלא הפכתי לחסיד של אף כת, אני חש שעליי להודות ולציין כתבים, מדריכים ואבני דרך אשר שינו את חיי לחלוטין.

הזכרתי את ג'ניפר שבזכותה למדתי להפסיק לפקפק, ולאחר אינספור פעמים, תוך כדי ניסויים, נוכחתי שהמידע שאנו יכולים לקבל בדרכי הרוח הוא אמיתי, אינו מוסבר ע"י המדע ואף סיכוייו ההסתברותיים קלושים ביותר. דרך ג'ניפר נשברה לראשונה תפיסת העולם המדעית שלי והתחלתי לחקור ברצינות את עולם הרוח. ג'ניפר הציגה לי את כתביו של יוגננדה והמורשת של קריה יוגה שאותה חקרתי מכיוונים שונים, החל מתלמידיו הישירים כמו דונלד וולטרס ועד תלמידים של  באבג'י כמו מרשל גובינדן. כמו כן, הניסיון שלי לחקירה "מדעית" של עולם הרוח הובילה אותי אז ללימוד כתביו של רודולף שטיינר שהיה אולי מן הראשונים במערב שניסו להכניס סדר וחשיבה בתורות המזרח.

באותו זמן קראתי את ספרים רבים וביניהם את אלה ספרי ההדרכה המתוקשרים של סת מאת ג'ין רוברטס וכן את אלו של אוריין מאת סאנאיה רומן. עד היום הם בעיני מן הטובים של הג'אנר הזה, אף כי כיום איני ממליץ לאנשים לעסוק בתקשור של ישויות כלל. חקרתי את התחום הזה לעומק ואני מבין את הסיכונים שבו. הבעיה העיקרית של אדם המשאיל את עצמו לטובת ישות אחרת היא הסרת האחריות להגשמה עצמית לטובת האלהה של ישות שאינה בהכרח מפותחת יותר, וגם יכולה להיות מניפולטיבית, בדיוק כפי שבני אדם יכולים להיות כך. לכולנו יש קשר ישיר למקור וביכולתנו לממש קשר זה ללא צורך במתווכים. מה שמתרחש בעולם כיום במובן זה מעורר דאגה ונשמות רבות נרתמות ומשתעבדות לישויות שמטרתן אינה שחרור אלא העצמה של כוחן ושליטתן בעודן ברובד שאינו פיסי. ישויות אלה נותנות לפעמים מידע מדויק וגם פרספקטיבה רוחנית רחבה יותר, אך עובדה היא שהן ממשיכות להתקיים גם ברובד שאינו מוגשם ויש להן דרגת נפרדות, רצונות ומאוויים משלהם. כל ישות מוגשמת לגמרי שהתמוססה במקור לא תחפש דרך או כלי להשפיע דרכו.  במקור אין לא מסרים, לא אורות ולא צלילים. דוגמאות לכך הן רמתה, קריון, ושאר מיני ישויות המגדירות את עצמן כמלאכיות או משתייכות להיררכיות רוחניות. זאת הסיבה שאני מסתייג מהוראת תקשור ובמקום זה, אני מלמד את הרוצים בכך "תקשור עצמי" או חיבור נשמתי לאני הגבוה כדי לחוות את אותה ה"הדרכה" שדרכה גם אני צמחתי. הנשמה שלנו היא דרך הנפרדות שעשינו למקור ולכן היא גם הדרך חזרה לחוויה ישירה שלו.     

בשנתיים הראשונות בגרנדה, בעודי לומד לדוקטוראט חקרתי את ספרות הקבלה לעומקה וכתבתי תזה על גרסת הלאדינו של ספר הזוהר. היהדות, כמו כל מסורת רוחנית, מציעה דרך משלה למקור שיש בה תרומה של דורות של חכמים ועם זאת היא משמרת את מע' האמונה וההשתייכות הרוחנית באופן עקבי ומחפיר. במקרה של היהדות גיליתי שבשורש הזהות היהודית נמצא פחד קיומי - הישרדותי גדול שמקורו בישויות השונות שיצקו את הזהות הזאת בתחילת דרכה ושיחקו את תפקיד "אלוהים" תוך שימוש בענישה קולקטיבית ומניפולציה. כתבי היהדות המקוריים מערבבים בין חוויה ישירה של המקור אצל דמויות מפתח בקורות היהדות ובין פרשנות רוחנית למעשי חוצנים וישויות שהיו מעורבות ביצירת גזע בני האדם אלפי שנים לפני כן. למסקנה הזאת הגעתי לאחר שחוויתי בעצמי גלגולים שלפני הציוויליזציה הנוכחית ומתוך חקירה של ההיסטוריה האנושית בכללותה. היהדות המיסטית באופן מיוחד מנסה לגשר על פער זה ומפתחת את היכולת החשיבתית לדרגה שיכולה להאפיל על התרחבות הלב וזהו הסיכון העיקרי בה. עם זאת, יש במיסטיקה היהודית עומק בל יתואר, דמויות מופת והוראה רוחנית שמובילה לחוויה ישירה של הויה או של המקור באופן ייחודי משאר המסורות הרוחניות שאני מכיר.

לאחר ארבע שנים כמוסיקאי נודד הקמתי עם בת זוגי את "מרכז שורשים" בעיר הקיט מרבייה שבדרום ספרד והזמנתי אליו מורים מתחומים שונים וכמובן כאלה המשתייכים לזרמים רוחניים. בין אלה ראוי לציין המורה הסופי התורכי אורוג' גובנק שלימד את ריקוד הדרווישים ומוסיקה-תרפיה, לאמות מן הבודהיזם הטיבטי כמו טובטן ניידאק, מורים מזרם היוגה כמו קרישנננדה (המסורת של סוואמי שיווננדה) שלימדו נדה יוגה (יוגה של צליל ומנטרה), נציגים של מדיטצית אושו, של פרם ראוואט ועוד. בתקופה הזאת, שהייתה מאוד מפרה בהתפתחותי למדתי גם את שיטת המדיטציה של ברהמה קומארי בעבודת עיניים ושידור ישיר מן המקור ונפגשתי עם דאדי ג'אנקי, אחת המורות הבכירות שלהם. התאמנתי עם קלטות ההדרכה את של רוברט מונרו למסע אסטראלי, ועיינתי בספריו של סטיאננדה העוסקים בנידרה יוגה (שיטת המודעות הערה בזמן שינה). קראתי בשקיקה את ספריהם של מיכאל אומרם איבהנוב, קן וולבר, קרישנמורטי, צ'ופרה, ונפגשתי עם תלמידים מן המסורת הסיקית ושלוחתה ראדהסוומי (סנט טאקרסינג) שמקנה שיטה להתמקדות בצליל ואור להעצמת הריכוז והטמעות במקור.  התאמנתי בראיה רוחית וריפוי ע"פ ספריה הנפלאים של ברברה אן ברנאן, שעיקרם כלי עבודה ותובנות ביחס לקשר גוף-נפש. פגשתי אישית בדרונבלו מלכיצדק ושיטתו פרח החיים, שמבוססת, גם על הידע שלו מתקשור אך גם על עקרונות הגיאומטריה המקודשת. אחת החוויות החזקות והיפות שלי קרתה בעקבות הזמנה של מרצה אורחת בשיטת שחזור הגלגולים של בריאן וויס, שבה נזכרתי במחזור חיים שלפני העידן הזה של הציוויליזציה וכן בגלגול האחרון של חיי לפני מחזור חיי הנוכחי. אני משתמש בשיטה זו, לצד שיטת המסע וקריאה רוחנית בנוסח ברברה אן ברנאן,  בתהליך ריפוי עם אנשים.

אך בכל התקופה של עבודתי במרכז שורשים היה אירוע משמעותי אחד ששינה לי את כיוון חיי ומיקד את ההבדל בין חוויה ישירה של המקור מתוך חסד ובין מתן כלים שונים שיכולים להביא להתעוררות ולקפיצות מדרגה. זאת היתה סדנה של מורה וחבר בשם  פאבלו דה לה איגלסיה, שלקה לפני 20 שנים בטרשת נפוצה ולימד את עצמו להתעלות מעבר למחלה. פאבלו הוא נשמה טהורה ואדם מאיר עוד לפני שהגיע להודו ועבר תהליכים שונים אצל קאלקי באגוואן ואמה. קאלקי ואמה הם מורים שלמרות ספקותיי ביחס ליעילות דרכם, מבינים היטב את הדחיפות בשינוי תודעתי בעולם. ברגע מסוים ראיתי דרך פאבלו את האלוהי והתמסרתי. לא התמסרתי אליו כחבר או כאישיות אלא התמסרתי לחסד של השכינה שזרם ממנו מתוך ענווה והכרה מודעת כלפי כל משתתפי הסדנה. זה היה בפעילות שהעביר במרכז שלנו ובאותו רגע חשתי שיכולתי לנשק לא רק את רגליו, אלא את רגלי כל המשתתפים, את פינות החדר ומולקולות האוויר שנשמתי. ממנו למדתי שכדאי להתמסר תמיד ובכל דבר שאפשר: להתמסר לגמרי ל"דבר הזה" שמעבר לתפיסה של החשיבה שאותו אני מלמד מאז. כאשר ההתמסרות היא טוטאלית גם ההתעוררות היא כזאת. ראו המקרה של רמנה מהארשי ואחרים. היום אני מלמד אנשים להתמסר לעצמם בלי צורך בדימוי חיצוני של מורה רוחני. זה אולי יותר קשה, אבל לטווח ארוך יותר בטוח ובריא. את תמונתו של ראמנה מהארשי אני נושא עימי לעיתים כדי להזכיר לי את הטוהר, הפשטות והחמלה שיש בכל אחד מאיתנו וכמודל מובהק של התעוררות מתוך התמסרות.

לאחר מכן  הייתה דמות נוספת שהשפיעה עלי רבות בהבנה של שדה התודעה, המדיטציה והקיום האנושי. את  הספרים והמדיטציות המודרכות של כריסטוף עזיז  קיבלתי לא באופן ישיר אלא דרך חבר. הייתה בי סקרנות להבין את המדיטציה ככלי לחקר התודעה ואת הדרך הלוך וחזור מן החוויה של השכינה שחוויתי לראשונה  במחיצת פאבלו. עד שנת 2008  לא פגשתי בו אישית, אבל אין לי ספק שיכולתו לנתח ולהבין את שדה התודעה, את הקשר בינו לבין הנשימה המודעת, ואת תהליך התעוררות מצבי התודעה הפנימיים גאונית. התמסרתי בכל ליבי לדרכי המדיטציה שהוא לימד ונוכחתי בקפיצות התודעה שאליהן הוא כיוון במדויק את תלמידיו. במהלך השנים שאלתי ממנו תובנות כלים ביחס לדרך הרוחנית אותם צירפתי למה שלמדתי גם מן המסורות אחרות שכבר הזכרתי. כאשר פגשתי בו ישירות זאת הייתה בשבילי חוויה אמביוולנטית שאותה הסברתי במאמר נפרד.  לבקשתו, מתוך כבוד לרצונו באנונימיות, הסרתי מן האתר כל אזכור של שמו הנוכחי, את המאמר המוזכר והניתוח שכתבתי בעקבות החוויה.

את המסקנה העיקרית שלי בעקבות המפגש הזה ביחס לדרך הרוחנית בכללותה אני בהחלט רוצה להביא כאן בקצרה. להבנתי, מצבי תודעה שנרכשים באופן מלאכותי ללא בשלות של הלב אינם מועילים לצמיחה אלא להיפך, הם יוצרים תלות במשהו שקשה מאוד לפרק וכל התפיסה של הארה כתלות במצבי תודעה היא בעיני שגויה. אין באמת אפשרות לקיצורי דרך להארה כי מה שמאיר הוא הלב, מושב הנשמה, שהגיע לבשלות מתוך צמיחה מודעת והשתחררות מהטבעות. לפיכך התובנה הראשונה נוגעת להבדל שבין מדיטציה ותפילה. המדיטציה היא כלי לפתוח ההכרה, לשחרור האדם מעול חשיבה כפייתית והזדהות עם אשיות זמנית, מתוך קריסה של מבנה האישיות והטמעות. בעוד המדיטציה היא כלי חשוב ביותר לצמיחה היא אינה תמיד הכרחית לחוויה של חסד ואחדות שלשמן דרושה בגרות של הלב שאותה ניתן לטפח באמצעות התפילה. תפילה מודעת למקור שבתוכנו היא אמצעי מודע להגברת הפתיחות לחוויה ישירה של חסד קיומי  מתוך התמסרות והתמזגות עם המוחלט.  הלימוד של תפילה חייב להיעשות בצורה ישירה ולא בעקיפין או דרך מדיטציה, שאז הלב אינו משתחרר מן ההתניות והדפוסים של מערכת האמונה והאישיות. יתר על כן, שימוש במדיטציה בלבד ללא תפילה, בניגוד למקובל בכל המסורות יכול גם להזיק מפני שהוא יוצר פער בין מצבי תודעה שנחווים ובין ההתפתחות הרגשית.  ראיתי בישראל וגם במקומות אחרים אנשים שנתקעו בעבותות הגאווה של הישגם ה"תודעתי" בעודם נשענים על אישיות ילדותית ופצועה. מה שמנחית אותנו בני האדם למטה מן התדר החובק כל של חמלה הם בדיוק הדפוסים וההתניות שבהם אין אנו מטפלים, בעודנו מתעלמים מהצמיחה הנדרשת בלב. לעיתים, אפילו התפילה והמדיטציה אינן מספיקות ככלים לצמיחה ויש לעבור תהליך ארוך של ריפוי, עבודה עם הגוף כייצוג  בתנועה ובדרכים אחרות כדי להביא לשחרור מדפוסים המושרשים עמוק בתוכנו. המטרה העיקרית בצמיחה רוחנית  השתנתה בעיני בעקבות המפגש הנדון מהשגת מצב תודעה כלשהו לחוויה חובקת כל ובלתי מותנית של שכינה שמקורה בטוהר מוחלט של הלב.

בינואר 2009 נסעתי בפעם הראשונה עם משפחתי להודו וזאת הייתה מעין עליה לרגל לכל אותן מסורות ומורים שאותם הכרתי מרחוק בעודי בספרד. בקשמיר שבצפון, נפגשתי עם המסורת הסופית ואז נסענו לבקר בהימלאיה באשרם של באבאג'י מהיידקאן  וירדנו במסענו עד לטירונוונאמלאי בדרום. בין שני ההרים המקודשים האלה, קאילש וארונצ'אלה, ושתי המערות האלה - של באבאג'י וראמנה מהארשי  - הסתכם מסע מופלא של הכרת תודה וברכה. בצפון הודו הסרתי את רעמת השיער שהייתה לי כמקובל בדרכו של באבאג'י ושחררתי מעלי את עול המסע של החיפוש עצמו. בדרום נתתי לליבי להתמלא מן הרוך והפשטות של האיש שפעם ישב שם ולימד מתוך התמסרות מוחלטת.

בין שאר המדריכים שלי, למדתי מרבים וטובים כל מה שיכולתי אף כי מעולם לא נפגשתי בהם או בנציגיהם. עם אלה נמנים: טרונגפה, סוגיאל רינפוצ'ה, אריה קפלן, ג'וזף קמפבל, האב והבן חזראת חאן, אליזבט הייך, ורבים אחרים. את אף אחד מהם לא פגשתי או הכרתי ישירות, ועם זאת – אני חש שבזכותם אני יכול לכתוב מילים אלה. את הביוגרפיה האישית הזאת אני מביא למען השקיפות, וכדי לומר שאין כאן מה להסתיר. כלי הקיבול של כל אחד מאיתנו הוא ייחודי ואין מה להתבייש בו או להתכחש אליו מתוך יומרה שאינו קיים. היום המדריכים שלי הם עץ ושמיים, אדמה ואוויר, חיות הטבע, הם גם ילדיי ואשתי, בני משפחתי, תלמידי וחבריי.  הם כל אותו הדבר שאני קורא מציאות, ושאף את ואתה נכללים בה. אני מזמין גם אתכם להיות המורים שלי.