החיים הם בחירה. אנו יכולים לבחור גם שלא לחיות, להפסיק את חיינו ברגע זה, אבל מעבר לעצם הבחירה בחיים, אנו בוחרים רגע, רגע, מה לחשוב, איך להרגיש, מה לעשות.

גם אם אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים מתוך דפוסים או נטיות שמושרשות בנו, הרי אנו יכולים ללמוד כיצד לשנות זאת ולהפוך את חיינו בהדרגה לבחירה מודעת יותר. אפשרות אחת כזאת היא לראות בילדינו את המורים הרוחניים שלנו. לבחירה כזאת יש יתרונות עצומים בעבודה על מודעות רוחנית עבורנו ועבורם. אחד היתרונות הגדולים בכך הוא שכאשר מדובר בילדנו נרשה לעצמנו להתמסר לעבודה בקלות, בשעה שאילו היה זה מורה רוחני מבחוץ, הרי האגו היה מעמיד לנו קשיים של אישיות, תרבות, שפה, וכו'. החיים עם ילדינו הם יומיומיים ואינטנסיביים וזאת עוד סיבה ללימוד מואץ. כמו כן, מראש אין מדובר כאן בסגידה, ואנו גם יודעים שהתלות הזאת נועדה להתפרק באופן טבעי. המורה הרוחני עוזב ונעזב בבוא העת, כאשר נשלמת הצמיחה שלנו ושלהם במקום שבו הם הופכים לעצמאיים. ולבסוף, נראה שילדים רבים הינם אכן מתקדמים יותר מהוריהם מבחינה רוחנית. לתופעה הזאת יש שמות רבים – ילדי אינדיגו, ילדי קריסטל – אבל מה חשוב הוא שמדובר בילדים שחלקם בעלי רגישות גדולה לעולם הרוח. הרעיונות שאני חפץ להציג כאן נוגעות בעצם הלמידה שלנו כהורים מילדינו בתהליך ההורות, מעבר לשאלות כיצד ללמוד, לטפח ולהכיר את היכולות הרוחניות שלהם, בלי שיפוט או קשר לדרגת התפתחותם. ברשימה זו אנסה להציג חלק מתוך מגוון הדרכים והאפשרויות העצום לעשות זאת.

תנאים בסיסיים: היכרות עם המורה כהויה מוארת

 בבסיס ההבנה של עבודה רוחנית עם ילדינו מונחת התובנה שהם ישויות בפני עצמן. כל אחד מהם הוא כוכב מאיר, הויה ראשונית כשלנו, בעל ייחודיות וייעוד משלו. ילדינו אינם שלנו, אינם כלי להגשמת מאוויינו, אלא באו לכאן כמונו, לממש את עצמם באופן המלא ביותר, והם חלק מהמימוש העצמי שבחרנו לנו בחיינו. לתובנה זאת יש חשיבות עליונה בהתמודדות עם סוגים שונים של פחדים וחששות לגבי ילדינו. אם אנו מכירים בכך שלילדינו אור משלהם, מסלול הגשמה, וכו', הרי שמצד אחד נדע בביטחון שאם יקרה לנו משהו, הם ימשיכו את דרכם בחיים, ומצד שני, לנו עצמנו יש את מוצקות הידיעה שגורלם אינו מונח רק באחרי ותינו או בידינו. בעבודה עם אחותי, לשעבר חולת סרטן, על פחדים וחששות קמאיים לגורל בנה, אפשר היה להבחין בכך שהחשש בנושא המוות הוא בעצם שיקוף של הפחד של עצמה. כאן טמון הפוטנציאל של הילד כמורה רוחני: במקום לומר לנו מה עלינו לעשות, כמו מורה רוחני אמיתי, הוא משקף לנו את מצבנו, את עצמנו, ומאפשר לנו להכיר ולעבוד על הנדרש. מדוע? מפני שבהיותו ראשוני יותר וקרוב למקור החיים, הוא אינו נתון להתניות ביקורתיות ושיפוטיות בתת המודע, הוא אינו מעבד את הדפוסים שאנו מייצגים לו, אלא פשוט מקרין אותם החוצה כך שנוכל לראותם בבירור. במובן זה הילד הוא הויה רוחנית מוארת. במובן הכולל, כולנו הוויות מוארות אלא שקשה לנו להכיר זאת בעצמנו, אלא כאשר אנו עובדים עם עצמנו ומישהו משקף לנו זאת. מכאן תנאי הבסיס לעבודה הוא: לילדינו יש אוטונומיה כביטוי עצמאי ומואר של החיים ואנו חייבים להכיר בזאת כדי לעבוד איתם כמורים רוחניים.

ממוש העצמי

הדבר הראשון שילדינו יכולים להציע לנו כמורים רוחניים הוא המימוש העצמי, לא פחות. הרמה הראשונה והבסיסית ביותר של המימוש העצמי נוגעת לעצם טיבם של החיים. כאשר אנו שואלים את עצמנו מה אנו מייחלים לילדינו, הרי שרובנו כבר השתחרר מאותן ציפיות של הדור הקודם, כגון מקצוע זה או אחר, השכלה וכו', והיינו אומרים ש"יהיו פשוט מאושרים". אבל כיצד יוכלו להיות מאושרים? האם אנחנו מאושרים? האם נוכל ללמדם להיות מאושרים כאשר אנחנו לא בהכרח מאושרים? כאן טמון מפתח חשוב בחינוך ילדינו, ובהיפוך שאני מציע: הילד כמורה רוחני.

אני מבחין בכך שמיכאל, בני (בן השנה, שעדיין איננו מדבר, אינו זקוק לסיבה כדי להיות מאושר. הוא קורן מאושר כשהוא קם בבוקר, מעצם העובדה שהוא חי. מדוע אנו זקוקים לסיבה כדי להיות מאושרים? מפני שאנו מותנים על-ידי ציפיות שכליות שהראשונה בהן היא "צריך סיבה כדי לחוש אושר". הילדים שאך נולדו, מודעים למימוש העצמי העמוק, ברמת הנשמה, שטמון בעצם יכולתה להתגלם בחומר ולחוות את החיים, ומשום כך השמחה שלהם טבעית, שמחת הקיום, ההתנסות עצמה היא אמיתית, ואינה מותנית. אנו שוכחים זאת, אבל ילדינו הם מורים נפלאים לאושר. לילדינו אמנם יש תלות בנו בצרכים של שינה, אוכל, חום ואהבה, ואנו עלולים לפרש זאת כחולשה, אך זוהי לרוב גם התלות הבסיסית היחידה שלנו עצמנו בחיים . יוגים שונים הוכיחו שגם תלות זו אינה ממשית. אך גם אם נקבל תלות זו נשאל את עצמנו: האם מעבר לה, נוכל לחוש כילדינו אושר מעצם היותנו חיים? האם עדיין לא למדנו שהעצמי האמיתי הוא זה שמעבר לחשיבה ואפילו לגוף, ושהקיום שלו הוא בלתי מותנה? בחיוך הזה של מיכאל אני מוצא ממשות מוצקה לא פחות מאשר במחשבות, הדאגות והציפיות שהיו לי אי פעם.

וכאן אני מציע ניסיון קטן ומדגים: עם קומכם בבוקר, או בכל רגע אחר בשעות היממה, תנו חיוך מפתיע, מברך ואוהב לילדיכם, סתם, בלי סיבה. תגלו שעצם החיים היא סיבה מספקת לשמחה שתציף אתכם מחדש ומכאן אפשר להשליך על כל דבר שאנו פוגשים במהלך היום ובחיים בכלל: לקבל בברכה, בחיוך, בהנאה, בפליאה – אנשים, חיות, טבע, עצמים. לברך מבפנים ומן העומק, כמו שילדינו שמחים לקראת חיות, עצים או אנשים הבאים לקראתם.

דרגה שנייה של מימוש העצמי, היא הטפול ברצונות ומאוויים מודעים. נחזור לאמרה הקודמת, ונשאל: כאשר הילדים גדלים ואנו אומרים לעצמנו, "שרק יהיו מאושרים", למה אנו מתכוונים? לרוב אנו מתכוונים לכך שיממשו את הכישרונות והמאוויים, את הייעוד שלשמו באו. אם נעזור להם בעיניים פתוחות וקשובות, להכיר בעצמם את נטיותיהם ורצונותיהם העמוקים ביותר, נוכל לעזור גם לעצמנו בהבנה של ממוש העצמי שלנו. מכאן הדרך לחינוך הביתי יכולה להיות קצרה ביותר. אנו יודעים שבית הספר לא בהכרח תרם להכשרתינו להבנה ומימוש עצמי טובים יותר. נוכל לחסוך מילדינו את אותם שלבים של ההטעיה העצמית, בנית סולם ערכים מלאכותי, הרס הסקרנות, תחרותיות, דיכוי הלמידה הטבעית, וכדומה.

אבל כאן צריך לעשות הבחנה חשובה ושימושית גם עבורנו. כאשר אנו מתייחסים למאווים שלהם, כמו אלו שלנו, איך נבחין בין אלה שבאים מן העומק, מן הנשמה, ובין אלה שבאים מפני השטח? כאשר בתי יסמין רוצה סכריה על מקל, מפני שראתה ילדה אחרת, ברור לי שאין זה רצון קמאי. לעומת זאת, כאשר היא קמה באופן טבעי ורוקדת או שרה או מבקשת לצייר פתאום, אני קורא את הצורך היצירתי שבה. בבודהיזם נהוג לומר שהמאוויים והרצונות הם הסיבה לסבל. זה נכון. אבל זאת טעות לבטל את כל הרצונות ולהדחיקם. את המאוויים והרצונות העמוקים של הנשמה, באנו לממש, רק לאחר שהפכו מרצון לידע, מידע לניסיון, מניסיון לחוכמה, מחוכמה לטרנסנדנציה, נוכל להניח להם ולהמשיך הלאה ולהקדיש את עצמנו לגמרי להוויה. כל גישה אחרת מדחיקה את הלימוד ולמעשה נצטרך לחזור לכאן, למימד הזה, ולהתנסות שוב במימושם.

מכאן שהתורה כולה לגבי עצמנו ולגבי ילדינו, בהיבט הזה, היא ללמוד להניח למה שמיותר ושטחי, ולהתמקד בקמאי, באמיתי. ובדרך, לרכוש לעצמנו ולהם את הכלים כדי להבדיל ביניהם. את המאוויים הבאים מן העומק צריך לעזור להם ולעצמנו לממש. זאת המחויבות האמיתית שלנו כלפי עצמנו וכלפי ילדינו. כל עוד אנו צועדים בדרך לאושר, אנו מהווים דוגמה לילדינו, וזאת דרך ההוראה הטובה ביותר שלנו עבורם.

התנאי לעבודה על מאוויים ורצונות הוא הבנה של שתי האפשריות להתפתחות האישיות: פיתוח אישיות שנבנית על עצמי סובייקטיבי, איתו נולדים הילדים באופן טבעי ואותו יש לשמר ולפתח, או פיתוח אישיות מותמרת המתבססת על תלות בחיצוני, בעולם אובייקט בי, לכאורה. אישיות זו המבוססת על החיצוני רכשנו לעצמנו ואותה אנו מנחילים בלי לשים לב לילדינו. כאשר נרשה לאישיות שלנו לחזור ולהתבסס על הפנימי, הערטילאי, הקמאי, נוכל להבחין בתוך עצמנו בין הדברים הראויים למימוש ואלה שהם משניים. אני זוכר בעניין זה את התעודה שקיבלתי בכיתה ב', השמורה עימי עד היום, בה כתוב ש"הילד נראה מוזנח, חולצתו מוכתמת והוא הולך ברחוב ומדבר עם עצמו". חשוב לאפשר לילדינו לחיות ולטפח את עולמם הפנימי, ללא שיפוט, וללמוד בעצמנו כיצד לחזור ולהתבסס בו.

הרמה שלישית של ממוש העצמי היא ההורות עצמה. זה נראה טריויאלי, כמו החיוך של מיכאל, אבל בדברים הפשוטים האלה נמצאת אמת גדולה. באנו לכאן לממש את ההורות, ללמוד ממנה, להנות ממנה, לצמוח דרכה ולבסוף גם להניח לה, להניח לילדינו להאיר את אורם על היקום. ראיה של ילדינו כמורים רוחניים מאפשרת הגשמה מלאה של פוטנציאל ההורות. זהו לימוד שקורה תוך קבלתם מלכתחילה כהויות ראויות להערכה, בחירה, עצמאות; הויות בעלות חוכמה ויצירתיות משלהם.

כאוס, יצירה ומשחק

אם נתבונן בילדנו עוד לפני הגיל שבו למדו להזדהות עם חשיבתם וגופם, אך גם לאחר מכן, נוכל ללמוד לעזור לעצמנו ולהם לשמר ולעגן את הקשר עם המציאות הפנימית. הילדים יכולים להתמיד בהתרכזות, בהוויה ובמנוחה, בקלות רבה באופן טבעי שאנחנו, על פי רוב שכחנו. כאשר הילדים יוצרים, הרי זה מתוך התמסרות למעשה – פלסטלינה, צבעים, או כל דבר אחר. נוכל ללמוד מהם עשייה אמיתית ולא מפוצלת. לילדים אין קושי עם כאוס ובלגן שיש סביבם. באמצע הסלון, כאשר כל הצעצועים, הצבעים, הסירים והניירות מפוזרים, יסמין ומיכאל מרגישים מצוין. הם בוחרים חפץ מסויים ומתחילים לשחק בו. המשחק עבורם הוא דרך חיים ואין בו התניות, כללים, מטרות וחוקים. הם מפעילים את מנגנון תשומת הלב באופן יעיל ויצירתי. היצירה שלהם מקורית, ללא מטרות שכלתניות. זהו שיעור חשוב עבורנו. ליצור כשאנו מרגישים צורך בכך, לשם הנאה, בלי ציפיות מעצם היצירה. אל לנו להטמיע בהם שיפוט שהוטמע בנו, להיפך, התמסרות לחישה והרגשה של תהליך היצירה זהו שורש העניין. מדובר כאן במשחק, וכשאנו תופסים את העשייה כמשחק, בכל תחום שהוא, הרי הקלנו מעלינו את עומס שבט הביקורת והחשיבה.

התבוננות ביצירותיו של פיקאסו, והקשבה למוסיקה של מוצארט, מגלות לנו כי הם חזרו להיות ילדים ברצינות גדולה, או למעשה, בחלק מן המקרים, אף פעם לא יצאו משם. כאשר נרצה, נוכל ללמוד טכניקה כזאת או אחרת, כדי להעמיק ביצירה שלנו, אבל תמיד במסגרת משחק. לחזור ולהיות ילדים, מתוך מודעות, פרושו לשחק בכל דבר, אפילו במילים, בחיקויים, בצלילים, להשתטות ולאהוב כל רגע.

ברגעים אלו ממש: מיכאל משחק עם צעצועיו ונתון בתוך עולמו, ויסמין החלה לרקוד באופן טבעי לקול הקונצ'רטו של צ'ייקובסקי לפסנתר, שמושמע פה ב"קול המוסיקה" הספרדי. וראו איזה פלא מתרחש, ללא כל התערבות מצידי, מיכאל הפסיק והוא מתבונן ביסמין הרוקדת עם חולצתה הכרוכה על הראש בצורת תרבוש. קסם של אהבה. כאשר איננו מעמידים ציפיות לילדינו הם נפתחים כמו פרח ויוצרים באופן ספונטאני. אבל השאלה היא: האם אנו עצמנו יכולים ללמוד להפסיק להעמיד לנו ציפיות של עשייה, מחשבה, וליצור באופן ספונטאני?

ביקורת, קבלה ושקיפות

בקשר ישיר עם העבודה הרוחנית שלנו עם ילדינו בתחום היצירה והמשחק נמצא מנגנון הביקורת, שעלינו לנטרל כאלמנט קבוע בהוויותינו, אלא אם אנו עושים שימוש מודע ורצוני בחשיבה. כאשר הביקורת היא מרכיב קבוע בתהליכי יצירה ובקשרינו עם הזולת, במו ידינו, אנו מעניקים עוצמה לכלי שתפקידו המקורי שייך לחשיבה, וכורתים את הגזע של התפתחות הנאה צרופה בתוכנו. נתבונן בילדינו: האם ילדכם אמר לכם אי פעם – את/אתה לא מבשל/ מנקה/ מלמד/ משחק/ מתלבש/ מבין/ מסביר/ חושב/ עושה/ אוהב מספיק טוב? לכל היותר הם אומרים: לא טעים לי/ אני לא רוצה לנקות/ ללמוד/ לשחק… וכו'. נראה שילדינו מקבלים את המציאות החיצונית כפי שהיא. כיוון שהעוגן נמצא בפנימיותם אין להם קושי בכך וגם אינם צריכים להשקיע עבודה מודעת. דיפאק צ'ופרה (מומלץ ספרו הנהדר "כיצד נכיר את אלוהים") מחייב ככלל לאושר וסיפוק לא לבקר אדם שלישי שאינו נמצא. אפשר לעשות צעד מעבר לכך: לא לבקר בכלל, אלא במודע וכאשר נתבקשנו. בוודאי ובוודאי שאל לנו לבקר את ילדינו, אלא כמוהם, לקבל את יצירתם, התנהגותם ובחירותיהם.

ביקורת ילדים משחיתה את אושיות נפשם. לעומת זאת הדגמת התנהגות חלופית עבורם כאשר הם פוגעים בזולת, ומתן דוגמא הן דרכים מטפחות עבורם. במקום לבקר נוכל פשוט להתבונן. לקבל את העולם החיצוני והפנימי כמות שהם, ולאמץ לנו את עקרון השקיפות, שלפיו נתמקד מעתה ככל האפשר בפנימיותנו, נסיר כל מנגנון שכלי, שיפוטי, מבקר, מותנה או חוסם מלפני פנימיות זו, וניתן לה להשתקף במלואה החוצה.י לכל ביקורת שמכוונת ישירות אלינו נניח לחלוף על פנינו מתוך תובנה שהיא אינה על מהותנו, אלא לכל היותר על התנהגותנו, שאותה, אם נרצה, נוכל לשנות. בדיוק כמו להכניס אגרוף למים, שאינם מביעים כל התנגדות, אך אינם נחלשים בשל כך. כאשר באות המחשבות המבקרות מתוכנו להיות מודעיo להן ולומר בתוך עצמנו "אינני זקוק למחשבות אלו, הן אינן מרצוני המודע, ולכן אני נותן להן לחלוף מעל פני ולהתמוסס". קבלה של התנאים הפנימיים חשובה לא פחות מקבלה עצמית, לא רק במישור הגוף אלא בעיקר במישור האישיות. הביקורת העצמית היא הרסנית לא רק ליכולת היצירתית שלנו. כאשר היא יוצרת הדהוד במימד הרגשי, היא מובילה אותנו לחוסר יציבות, ולדיכוי של הכוח ושמחת החיים הטבעיים לנו. שקיפות כמטרה עבור האישיות, במובן זה, פרושה לתת לאור הפנימי להקרין החוצה על כל הסובב אותנו. לאור הזה נקרא "הויה" ויש לו יחסים מורכבים עם החשיבה, תת המודע ומנגנון תשומת הלב.

הויה, חשיבה, תשומת לב ותת המודע

אחד הדברים היפים והמהנים ביותר שילדינו יכולים ללמד אותנו הוא פשוט "להיות". בת זוגי שואלת אותי כיצד זה שבנוכחות ילדי אני מצליח לקרוא ולכתוב, או לעשות דברים אחרים. התשובה היא שאיני נצמד לעשייה זאת במחשבתי וברצונותיי. בנוכחותם, למדתי "להניח מבפנים", ושוב "להניח", לא להיצמד לרציה או לעשייה. זכורה לי רשימה יפה שנקראה "לעשות כלום", באחד הגיליונות. זה בדיוק כך. רק אז, כאשר אני בהויה, בהתבוננות, אני מרשה לעצמי לעשות משהו מתוך מנוחה ומשחק. וכאן שוב, ילדינו הם מורים רוחניים נעלים. הם יכולים לכוון אותנו להכיר בזרמים הדקים ביותר של מחשבות ועשייה בתת המודע שלנו, זאת כאשר הם מביעים התנגדות לניסיונות שלנו לעשות דברים מתוך לחץ פנימי לא מודע. מהם נוכל ללמוד להניח לעשייה ה"לחוצה", להניח רגע רגע, ולא להיתפס בה. ומאידך, כאשר ילדי מבקשים את תשומת לבי, אני בוחר במידת האפשר להיות בנוכחות מלאה עבורם. זאת אומרת להתמלא אהבה, לחייך, ולהיות שם ללא סייג וללא תנאי. זה לא תמיד קל או אפשרי, אבל נוכל לראות בהם מעין ברומטר למקום הפנימי שלנו: האם אני במנוחה או לא? האם אנו "נצמדים" לעשייה, מתוך תלות של פנימיותנו בה , או שאנו עושים זאת מתוך בחירה אמיתית?

האני הפנימי המודע מתנגד בתוכי לכל נטיות ה"העסקה" של ילדי. בכל פעם שאני מוצא את עצמי מעסיק אותם, אני מפסיק ושואל: מדוע? על מה אני באמת חושב? במה אני באמת מעסיק את עצמי? מה אני מסתיר מעצמי? ילדינו אינם זקוקים להיות "מועסקים". זה רק הצורך שלנו לחפות על פעילות לא מודעת מחשבתית. וכך, בנוסף לחוסר המודעות שלי, אני מאמן את תשומת הלב שלהם להתלות  במשהו חיצוני, כדרך הויה מותנית. הניסיון מראה לנו, שככל שאנו נצמדים יותר במחשבתנו לעשייה מסוג כלשהו, הם מביעים יותר התנגדות, ודורשים בחזרה את נוכח ותינו. לעומת זאת, כאשר אני משחק עימם באופן אמיתי, אני שותף מלא לניסיון, ללא שיפוט או ידע, ללא צפייה לתוצאות כלשהן מן המשחק. אז גם לא משנה לי אם ישתנו לפתע הכללים, אם יש כאלה. זאת חוויה מרעננת לגמרי, זרימה שלוה מרגע למשנהו.

אנו יכולים ללמוד מילדינו כיצד להפעיל ביעילות את מנגנון תשומת הלב. תשומת הלב זוהי זכוכית מגדלת של התודעה. כאשר תשומת הלב שלנו מופנית למחשבה, הרי שזאת תעצים או תיצור מציאות בקרוב מאוד. אם, בעת כאב ראש אחשוב על כאב הראש, הרי הוא יתגבר מאליו. ואם אין לי כזה הרי שהוא בהכרח ייווצר (מכאן הבריאה בעצם החשיבה). התודעה, כמו קרני השמש המרוכזות יוצרת עוצמה דרך תשומת הלב. לעומת זאת אם אתמקד בחישה בלבד, בהרגשה, בהוויה, הרי מעצם טבעה של התודעה היא מתפשטת ומרפאת, ואז כאב הראש יעלם. נוכל להבחין בזאת אצל ילדינו. כאשר הם חפצים במשהו שאינו ניתן להגשמה מסיבה כלשהי, הם חושבים עליו, מתעקשים יותר ויותר, סובלים ולעיתים אף בוכים. אם נמקד לרגע את תשומת ליבנו במחשבה אחרת, ולאחר מכן נציג להם מחשבה זו, מה שאנו מכנים "להסיט את תשומת לבם", הרי שעד מהרה הם ישכחוהו והכאב יפסק. ושוב, קל מאוד להמשיך ולהעסיק אותם, אבל עדיף להניח להם לחזור למצב הווייתי ולהורות לעצמנו לעשות את אותו הדבר. ההתערבות יכולה להיות קצרה ופשוטה. אם אנו בעצמנו מסוגלים להניח לאותו דבר שמלכתחילה היה גורם הסבל, שאינו אלא מחשבה שמתחילה ב"אני רוצה",הרי שפטרנו אותם ואת עצמנו מממנה וחזרנו להווה. אם לא נוכל לעשות זאת, נגלה שבאופן מפליא ילדינו קולטים את תת המודע שלנו ויחזרו לעסוק במחשבה המתסכלת. ילדים רגישים באופן מדהים לתת הזרם של המחשבות שלנו ויכולים לעזור לשלוט בו ולנקותו, דרך העברת תשומת ליבנו לחישה והויה.

נסו בעצמכם: התבוננו בילדכם בעת משחק עם עצמו, וחישבו מחשבה כגון "כעת בוא אלי לחיבוקי", או "כעת אפשר לעבור לשחק במקום אחר או בדבר אחר (ספציפי)". התמקדו בה למשך זמן קצר ותראו שמולכם הקולטנים הטובים ביותר בנמצא. הסיבה היא פשוטה, תת- המודע של ילדינו, עדין אינו כה פעיל כשלנו, ולמזלם, אין להם סכסוך מבלבל בין המודע לתת המודע. כאשר ישנה מחשבה שלנו בסביבתם הם יקלטו אותה והיא תעבור למודע שלהם, וכך אף יבצעו אותה. אנו לעומת זאת, מפוצלים בתשומת ליבנו בין המחשבות המודעות לאלה שאינן כאלה, ולא תמיד נשים לב כאשר משדרים לנו מחשבות. הטלפאתיה היא עובדה קיימת, ונוכל לוודא זאת עם ילדינו, אלא שלשם כך נחוץ ניקיון של תת המודע, פתיחות של המודע להוויה, והעדר התניות בעניין. אם נבין את הטבע המתפשט של התודעה, ואת מנגנון תשומת הלב בתור ריכוז ויצירה של מציאות באמצעות חשיבה, או לבחירתנו, כדרך חזרה למציאות ההוויה הפנימית שלנו, למדנו שיעור גדול מילדינו.

התניות ודפוסים

לאחר שלמדנו מילדינו על המימוש העצמי, יצירה ומשחק, ביקורת ושקיפות, הויה ותשומת לב, נוכל ללמוד בשלב הבא כיצד להתנקות מהתניות ודפוסים שבתוכנו. הילדים, כמו המורים הרוחניים, מאפשרים לנו לקרוא את ההשתקפות של ההתניות שלנו, ולפרק אותם אט אט. כל פעם שאני עומד לומר לבתי משפט תנאי, למשל "אם תשני ערומה בלילה יהיה לך קר, ואת עלולה לחלות", אני נעצר אחרי שתי המילים הראשונות ושואל בתוך עצמי: האומנם זה כך? או שמא זה הניסיון שלי, המותנה? האם אני באמת רוצה להוריש לבתי גם את התניה הזאת? ואז אני נעצר ואומר, עשי כרצונך. ובתוכי אני אומר "אני יודע שאת בוחרת במה שטוב עבורך". כמובן שזה אינו מספיק. הדפוסים וההתניות צפים לתוך המודע ביתר אינטנסיביות בעת מדיטציה (וזאת אחת ההגדרות של מדיטציה – הצפה וניקוי של תת-המודע), שאז ביכולתנו לשנותם תוך שימוש בחיוויים. חיוורים הם בחירה מכוונת ומודעת של מחשבה שבכוחה לתקן התניה לא מודעת שצפה ועלתה בנו תוך התבוננות.התמקדות במחשבה כזאת נותנת לה תוקף להשפיע חזרה גם ברבדים לא מודעים שלנו. משפט חיווי במקרה זה הוא "אני יודע שאת בוחרת בטוב ביותר עבורך", אבל יש סוגים שונים של חיוויים שאנו יכולים להפעיל על תחומים שונים בחיינו.

. כך, עם הזמן אני לומד לחזור לאותו ילד שהכרתי, והפעם במודע, מתוך כוונה ורצון, ויודע שסוף סוף מצאתי לי עוד מורה אמיתי להמשך הדרך, שיוכל לעזור לי לפטור את עצמי מעוד שכבות של חוסר מודעות, של דפוסים והתניות. בתוך ים הדפוסים וההתניות שאנו יכולים לחסוך מילדינו ישנם דברים רבים, שעם מעט כוונה ועבודה נוכל לשפר בעצמנו. הנה כמה דוגמאות.

הראשונה שבהן הוא היחס לגוף. אצל ילדינו ישנה הבנה מולדת ועמוקה שהגוף הוא כלי קיבול לנשמה, אין בהם בושה או שיפוט ביחס אליו, וזהו המקום ללמוד כיצד לכונן יחס טבעי לעצמנו. כל עוד אין להם הזדהות של ה"אני" עם ה"חושב" הם מסתובבים ערומים, נינוחים ומאושרים (ראה הרשימה על "ערום" בגיליון 64, כולל החיווי המומלץ שם). גם אם הסביבה או אנחנו קלקלנו להם יחס זה, הרי אפשר ומומלץ לתקן זאת ביחד, בהתפשטות משפחתית ברחצה במקומות האפשריים, וגם בשיחה ובהסברים.

דפוס נוסף ולא פחות חשוב קשור בבחירה, שעימה פתחתי רשימה זו. לאלה מאיתנו המשוכנעים שהמציאות נקבעת בעבורם, נקל ללמוד מילדינו שהבחירה היא בטבעם של ילדינו. בכל פעם שנציע לילדינו בחירה נראה שהם יקבלו אותה בשמחה ואף ידעו מה הם רוצים. להרגיל את ילדינו לבחור פירושו להרגיל את עצמנו לאפשרות של בחירה ולקבל את בחירתם של אחרים. מדובר כאן בטיפוח הסבלנות כלפי ילדנו וכלפי עצמנו. אפשרו לילדיכם לבחור את לבושם, מאכליהם, משחקיהם, והתבוננו ללא שיפוט בבחירות שלהם. מותר להם וגם לנו לא לדעת מה לבחור ולתהות, או לבקש עזרה. לעיתים רחוקות תצטרכו להתערב מחשש סכנה אמיתית לבריאותם או לשלומם. שאלו את עצמכם, כילד, מה אני בוחר לעצמי לעשות ברגע זה? ותגלו עד כמה אנו מחייבים את עצמנו לדברים שאינם מניבים לנו אושר.

דפוסי הפעילות והאכילה שלנו גם הם יכולים להשתנות אם נתבונן בילדינו. כאשר ילדנו אוכלים הרי זה לרוב מתוך הקשבה לצרכי גופם האמיתיים, ולא מתוך שעמום, תאווה, בריחה או הרגלי צריכה. אם נציע לילדינו אוכל טבעי מן ההתחלה, נראה שבכל שעות היום, בקיץ ובחורף הם יספקו לנו המלצות על תזונה ואף ילמדו אותנו להקשיב לצרכי הגוף. ככלי לטיפוח תודעת התזונה נוכל תמיד לשאול את גופנו לפני האוכל: מה אתה צריך לאכול כעת? נכון הדבר גם לגבי דפוס הפעילות הגופנית שלנו שגם אותו נוכל לשנות מתוך התבוננות בילדינו. לעיתים הצורך של הילדים בפעילות גופנית מתנגש עם ה"עצלנות" שלנו. לא תמיד אנחנו רוצים לצאת איתם כדי שיוכלו לנוע. נכון, לא תמיד יש לנו סדר יום דומה ומהלך אנרגטי חופף, אבל נוכל להכיר בהם את עצם הצורך לאזן את פעילותינו באופן יומי ולצאת לטבע בתדירות כלשהי.

ושוב ניסוי: בכל פעם שתמצאו את עצמכם בבית עם ילדיכם חסרי סבלנות או מתוחים, צאו לפארק הקרוב, לחצר, אפילו לעץ שבשכונה. לטבע יש אנרגיה מאזנת וממלאת, התבוננו בהם, תנו פקודה לעצמכם להניח מבפנים, להניח לכל, שבו בגב נינוח וישר, נשמו לכל תאי הגוף, מהבטן. תראו כיצד התודעה של הטבע "קופצת לתוך עיניכם", ומאזנת את ילדיכם ואתכם באופן פלאי.

ניקיון וסדר כרוכים אף הם בדפוסים והתניות ידועות לכולנו. כמה מאיתנו חשים שלצורך נקיון וסדר פנימיים אנו נזקקים לבית נקי ומסודר? מדוע איננו יכולים פשוט לחוש בנוח עם לכלוך ובלגאן? נסו לבדוק זאת עם ילדכם ותגלו שהתלות שלכם לא בהכרח כל כך טובה או בריאה. האם אנו באמת רוצים ששלוות הנפש שלנו תהיה תלויה במשהו חיצוני כמו סדר וניקיון? האם ה"בריאות" היא האמת או מעין תירוץ שאנו מספרים לעצמנו כדי לנקות? אינני מתנגד לניקיון וסדר, חלילה, אלא לתלות בהם. למעשה ככל שנתקדם בדרך הרוחנית נרצה לפרק כל תלות חיצונית. אני מציע לנקות מתוך הנאה ומודעות, וכריפוי לקושי עם התלות, לחייב את עצמנו מידי פעם לבדוק אם זה באמת כל כך נורא לחיות בשלום ובנוחות עם בלגאן ולכלוך.

 יש עוד תחומים רבים שבהם אנו יכולים למוסס דפוסים והתניות בעבודה עם ילדינו, אבל הייתי רוצה לעבור להתניות במימד הרגש.

 אהבה, משמעת , כעס ופחד

 לרבים מאיתנו, הילדים הם המקור הראשוני ללימוד האהבה ללא תנאי, שכן אנו יודעים שהאהבה שלנו אליהם ושלהם אלינו בראשיתה אינה מותנית. זהו קשר הסכמה בין הנשמות שבאו להתגלם, לעבוד וללמוד יחד. כבר דיברנו על המימוש העצמי והשמחה בהקשר הזה, אבל אולי כדאי להעמיק מעט בנושא האהבה.

אהבה היא פועל יוצא של פתיחות של הלב, שמירה על הלב פתוח זאת עבודה רוחנית לשמה. כאשר בסיס הזהות שלנו נמצא בהזדהות עם החשיבה, העבודה הזאת מפרכת מאוד. לעומת זאת, אם הכרנו בחשיבות השכל ככלי להתפתח ותינו, אבל למדנו לחיות מעבר לו, הרי המשימה הבאה היא הלב. בסופו של דבר, הלב יוכל להיפתח לאהבה לעצם הבריאה, ללא סיבה או גבול, ומכנים זאת שכינה. עם ילדינו נוכל להתלמד בשיעור הזה באופן מדויק.

כאשר אני בודק מדוע לעולם איני כועס על מיכאל, (עשרה חודשים) ולעומת זאת מידי פעם אני רוטן על יסמין, בת הארבע, הרי שהסיבה היחידה היא המחשבה הפנימית שבתוכי, האומרת "יסמין יותר גדולה וצריכה הייתה לדעת לא לעשות זאת". האומנם כך? הדפוס כאן ברור למדי. אני מעניק תוקף וממשות למחשבה וחוסם את שטף האהבה שבי ליסמין באופן רגעי. אני מתנה את האהבה במחשבה מוגדרת. למחשבה עצמה אין שום דבר ממשי ובוודאי שאינה נכונה. היא יצירה שלמה שלי. יסמין אינה צריכה לעמוד בציפיות שלי בהתפתחותה. אבל גרוע מזה, ההרגל המגונה ליצוק מן האנרגיה הנפשית לתוך מחשבה מותנית יוצר בי הפרדה מסוכנת. זהו הבסיס לכעס – הזדהות ה"אני" עם מחשבה שמפרידה אותנו משטף התודעה האוהבת. אין כילדנו כדי ללמוד על בשרנו שמחשבות מפרידות כאלה אינן דרושות לנו ומוטב לנו לשלח אותן מעלינו.

ובכל זאת, מעטים האנשים שדווקא עם ילדיהם לא ירשו לעצמם להתרגז כלל. זה מפתה, עמדת הכוח היא ברורה. אם נתבונן בעצמנו, כאשר נכנס עם ילדינו למשחק האגו ממש, תמיד נוכל למצוא משהו חכם ומודע בתוכנו שמתרעם על כך. במקרים כאלה, אני מציע לחבור אליו, ובפעם הבאה להימנע מכל התהליך. באותו הרגע שלכדתם את המחשבה המבצבצת המפרידה, אמרו לעצמכם: "המחשבה הזאת לא ראויה. המחשבה הזאת לא שלי. ליבי חש אהבה". תתווכחו בכוחכם הרב ליצור אהבה יש מאין, ולשנות את פני המציאות. נשאלת השאלה: כיצד אם כן יש לחנך, ללמד, להעמיד גבולות, שברור לנו לעיתים שהם נדרשים, כדי שילדינו יוכלו בעצמם לבנות זהות, שאינה נסמכת על פגיעה בזולת?

כאן אנו נוגעים בשאלת המשמעת. משמעת אינה יכולה לבוא בתחפושת של כעס או פחד. זאת היא משמעת שבעטיה אנו משדרים התניה: "עשה (או אל תעשה) כך, כי אחרת אכעס או עלול לקרות לך ..". משמעת גם אינה יכולה לבוא תמיד ממקום שמוסבר לילד באופן הגיוני ומושכל, אף שהוא עדיף עשרות מונים מהתניות שונות. ראשית מפני שלא תמיד ילדינו יכולים או מסוגלים להבין הוראות מסוימות, בוודאי אם לא למדו עדיין לדבר. שנית, מפני שאז אנו בעצמנו מנחילים לילדנו את החשיבה כמודוס להוויה, דבר שאנו רוצים ללמוד כיצד להימנע ממנו. בכל פעם שזה אפשרי ונכון אינטואיטיבית, אפשר ואף כדאי להסביר את הגבולות שאנו מעמידים. אולם יש מקרים שבהם אנו פשוט יודעים שזה אינו כך. אנו נדרשים לפעול ישירות. לא מדובר במאבק של אגו, מתוך כעס או פחד. בעיקרו של דבר מדובר בסמכות ממקור אחר, אפילו אוהב. שורש הסמכות הזאת הוא ערטילאי, אבל ננסה לעמוד עליו: זאת היא ההסכמה שבין שתי הנשמות של ההורה והילד, על הלימוד המשותף שבאו לקיים כאן. הילד יודע, בעומקו, ולא מתוך חשיבה, שאביו או אימו באו להדריך אותו בתחילת חייו. ושוב, כאן הפוטנציאל לעבודה רוחנית של ההורה – להיות מסוגל להתחבר לנשמתו – למקור הסמכות האמיתי. ההורה לומד בעצמו לומד להגיב לא מתוך כעס, פחד או רגש אחר, והילד, מצידו, יקבל זאת ויפתח מחדש לנפשו, למקום הקשר העמוק ביניהם.

נשמע דמיוני? לא כך הוא. הנה דוגמא. ליסמין תמיד לוקח זמן לבחור את בגדיה. בדרך-כלל אין בעיה ויש לנו זמן. פעם אחת שנזקקנו לצאת ברכב במהירות, שקלתי ביני לבין עצמי מה עדיף – להתרגז, לחייב אותה ללבוש משהו שאינה רוצה, לאיים, ולנהוג אחר כך מתוך אי נוחות? מור הרימה ידיים. התבוננתי בדיון המתרחש בקרבי, וביקשתי להתחבר לנשמתי, למקור הסמכות שבי. מעין מיני תפילה-מדיטטיבית של שתי דקות. לאחר מכן פניתי אליה ואמרתי בחיוך ובתקיפות: בחרי עכשיו, והתלבשי כי עלינו לצאת מיד. זה עבד. נסו בעצמכם.

הנושא האחרון שרציתי להעלות כאן הוא הפחד. מהו בעצם פחד? פחד נובע, כמו הכעס, מהענקת אנרגית התודעה שלנו למחשבה מפרידה, אולם טיב המחשבה כאן שונה. זוהי אינה מחשבה על היותנו צודקים, על זכותנו לכעוס, אלא בשורשיה זוהי מחשבה על משהו בלתי נודע, או על חוויה שמתויגת בתוכנו כבעלת סיכון. פחד פירושו הקוטב השני של האהבה, שהיא הביטחון במשהו ערטילאי ואינסופי כמו הנשמה או הבריאה. נתבונן בילדינו ונראה, שלגביהם, מן ההתחלה, כמעט כל העולם לא מוכר, ובכל זאת אינם שרויים בפחד. לכל היותר הם רוכשים לעצמם תוך זמן לא רב את הפחדים שלנו. ואנו, האם אנו באמת רוצים ללמוד מהם וודאות מהי?

הפחד הגדול ביותר שלנו הוא מן המוות, או ממחלה כואבת, שלנו או שלהם. הילדים שלנו לעומת זאת באו משם. הם יודעים שהתודעה לא התחילה בשום מקום וגם לא תסתיים, שכל עוד אנו חפצים בכך נוכל לחוות את הפרוד האישי וכאשר נדע מספיק, נוכל לחבור לרוח מחדש. להתחבר לוודאות דרכם, פירושו לבטוח בהם לגמרי וגם בעצמנו. להבין שסופנו ל"התאדות" מן המימד הזה ולקבל זאת באהבה. להתמודד עם עובדת מותנו כמו עם עובדת הולדתם ומותם. זה קשה אך אפשרי. ניתן למדוט על "העדר" (הוסבר בגיליון 64) או "אין" (בקבלה), אבל אפשר פשוט להתבונן בהם וללמוד. אולי הפעם נחקה אותם ולא ההיפך. בלי בטחונות, בלי חשש, הם מפקידים את עצמם בחיים מרגע הולדתם באהבה, בתמימות. כן, בתמימות גדולה שאנחנו איבדנו ואולי נוכל לשחזר.

לראות בילדנו את מורנו הרוחניים זה לחזור ולהיות ילד, שחקן מודע של החיים, זה להתבגר ולהבשיל, ליצור, לשחק ולאהוב, לאכול, לשמוח ולבכות, לעשות, וגם לא לעשות, ופשוט להיות.

כן, להיות, זאת המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול לתת לעצמו.

ילדים כמורים רוחניים