כשמשהו קורה לי בחיים, הדבר הראשון שאני שואל את עצמי הוא מדוע אני מזמין אותו למציאות שלי ואז מה אני לומד ממנו. מנקודת המבט שלי, זוהי חובתו של כל אדם החפץ במודעות עצמית, שנמנע מהאצלת האחריות על חייו לאנשים אחרים. כמו סוקרטס, אני מאמין יותר בשאלות ופחות במתן תשובות שכביכול נכונות או עובדות בשביל כולם, כלומר מראש אני מניח שהתשובות לכל אדם ולכל עם תהיינה שונות, כמו גם הזכות לנקוט באמצעים ודרכי חיים שונים.

על פי הניסיון שלי, הרפואה והמדע, מסבירים את ה"איך ", אבל אף פעם לא את" למה" של הדברים, ששייך לתחום התודעה. ועדיף לחקור דרך התודעה בתהליך הריפוי אם אנו רוצים לצמוח במודעות העצמית שלנו, להגיע לסיבות וכדי לרפא באופן ישיר בתוכנו, וכך להימנע מכל כך הרבה סבל שנגרם בגלל בורותנו. הטיפול בסיבה הוא דרך הצמיחה הישיר, בעוד שהטיפול בתסמינים, על אף שהוא מכובד וחשוב, הכרחי ומשלים, אינו מגיע אף פעם לעומק וגם לא מאפשר התבוננות כוללנית וטיפול אינטגרטיבי. במאות מקרים שחוויתי, בקבוצות וביחידים, נוכחתי בריפוי של מחלות מאוד קשות ועד קלות, של דפוסי סבל אצל בני אדם, שדגלו בלהיות מודעים ופתוחים, להקשיב לחכמה שבאה מבפנים, לשנות דפוסי התנהגות, דרכי חשיבה, רגש ופעולה, להחזיק את המושכות של החיים באומץ ובאומץ לב.

המקרה של וירוס קורונה הוא "רב-מערכתי", עמים שונים, תרבויות, היסטוריות ויותר מכל, הוא כבר השפיע ישירות על כל תחומי חייהם של עמים שלמים: כלכלה, חינוך, מערכות בריאות, רפואה, סמכויות של ממשלה וכוי'. אולי ניתן לומר שהוא משפיע על התודעה האנושית בכללותה, כמו שום אירוע אחר בתקופה האחרונה. מסיבה זו אגביל את עצמי לדבר רק על היבטים מסויימים וכלליים, במרחב של התודעה, שיש להם משמעות לחיינו כבני אדם בנקודה זו של התפתחותינו.

ראשית, אני תוהה: מדוע הוא נקרא "כתר" (קורונה = כתר בספרדית ובשפות לטיניות), כי הסמלים של השפה אנו יכולים ללמוד הרבה מאוד: היכן ה"כתר" שאנו לוקחים מהמלך או המלכה, או למי מעניקים "כתרים" בשעה זו? האם זה קשור לעובדה שבשם "הנגיף" המדובר, מאנשים רבים נלקח ה"כתר" של "מלכות החיים" שלהם, היכולת לפעול, לחשוב, ליצור, ליזום, לשלוט על דרכי החשיבה, הרגש, והפעולה? ובמקביל, יש משלות רבות לא רק לקחו את ה"כתר" של כל החירויות של התושבים עם "מצב חירום", אלא גם שמו "כתר השלטון" החדש בידי כמה אנשים מעטים, שהם "המומחים" החדשים, יועצים, הרופאים, קובעי המדיניות? ואולי משום כך אנו בעצם אנו זקוקים לרגע הזה של בידוד בבית (בלי או עם האזנה קבועה לחדשות), כדי להתהות: אצל מי הכתר של חיינו ולאן אנו זורמים כבני אדם, כמדינה וכאנושות?

ואני ממשיך, מה נוכל לגלות אם נסתכל, אל אותו פחד קמאי ב"עיניים", שבמקרה של ישראל נשען על היסטוריה בת 2000 שנה, שואה ומלחמות, בגלל גורם "בלתי נראה", "פולשני", שככל הנראה תוקף עד מוות רק את המבוגרים ביותר? לפחות כרגע, על אף הפסקת הלימודים בבתי הספר, באוניברסיטאות, אין הפסקה בישיבות ובכוללים, ואולי נוכל ללמוד מכך משהו על משמעות האמונה והתחברות למקור שבתוכינו? ואולי בכלל, כדאי לנו להרהר קצת, לבדוק אם אפשר למצוא את השלווה והאושר בתוכנו, למרות התנאים החיצוניים?

למשל, יתכן do כי עלינו לשנות את האופן שבו אנו מסתכלים על מחלות, שאינן מגיעות "מבחוץ" אלא "מבפנים", כלומר ללמוד כי גורמי מחלה או פתוגנים, נמצאים שם כל הזמן בקרבתנו, וכי זהו חוסר האיזון הפנימי שגורם למחלות? וגם אם מדובר בתמותה של 2-5% בלבד, מדוע, בהבדל מכל נגיף שפעת אחר, מ"רוצחים" כמו סרטן, תאונות, רעב, התקף לב, זיהום, ובייחוד במדינה כמו ישראל, בזמן שלאחר בחירות, ועם אחוזי מחלה ותמותה כה נמוכים, הקורונה תופס מקום מרכזי? אינני חלילה נגד אמצעי מניעה, ריכוז משאבים, ניתוח וחשיבה מבוקרת, אבל היתכן כי ראשי המדינה עושים שימוש ציני בפחד, כדי לשלוט בהמונים ולנווט את הספינה כאוות נפשם למחוזות שאינם בהכרח נכונים לעם? כל זה אני מעז לשאול ועוד…

היתכן כי הנגיף מציע לנו הזדמנות רגע אחד להיות עם בני האדם האהובים עלינו ביותר שלנו, לבלות זמן איכות עימם, ולהיות פשוט נוכחים בחיים שלנו? ומה באשר לילדינו, אולי נגלה סוף סוף כי מערכת החינוך הזו של הכנסת הצעירים ל"מפעלים של ציונים ותעודות" כדי לשרוד, להצליח ולשגשג, כבר לא מתאימה ומיושנת? אולי אנו לומדים כבר עכשיו שיש דרך אחרת ללמוד, שהיא מתוך בחירה חופשית שלך, לפעמים מרחוק, עם עניין, כיף ועם עומק בחיים?

היכן בכלל מתחיל ונגמר החופש האישי והקולקטיבי הזה, לחגוג את החיים כרצוננו, להיפגש עם מי שאנו רוצים, לצאת לטבע, לשמוח ולהנות? ומה עושים אם, למשל, ממשלה כזו או אחרת, "משתגעת", והורגת יותר אנשים עם כאב הלב של אובדן פרנסה, תוכניות חיים, שאיפות, בידוד, מפעילה את כוחותיה המזוינים, כדי להביא להתמוטטות כלכלית, מוסרית, רגשית, הרבה יותר מאשר עם הנגיף המסוכן? האם למדנו משהו מאז מלחמת העולם השנייה על היפנוזה של ההמונים, על חופש המחאה, על בחירת הדרך שלהם, או שאנו זקוקים לשיעור נוסף בנושא זכות החיים, הכבוד, החירות, שלנו כבני אדם?

בהתבוננות במקרים של מדינות דמוקרטיות כמו ספרד, איטליה וישראל, גם אם הן שונות לחלוטין (בהתפשטות המחלה, בכמות המקרים הקטלניים, גודל המדינה, אוכלוסייתה ומדדיה), האם יתכן שהצעדים יגרמו ליותר נזק, עם קריסת כל המערכות, מאשר וירוס הקורונה עצמו? היתכן כי בארץ ישראל (ואני חיי בברזיל, שבה רק אתמול גילו את האדם הראשון החולה בעיר והיום כבר בוטלו התקהלויות של מופעים ואירועים) הקורונה מעלה על פני השטח את הפחד הקיומי שנקבר שם בתת-מודע הקולקטיבי, ומניע אותנו לאופי חיים מתוך "הישרדות וצרכנות", ללא כל פרופורציה למימדי המגיפה, כביכול, ובאופן יחסי להיסטוריה, לתרבות ולמנטאליות של המדינה?

הכתר, הצ'אקרה השביעית בהינדואיזם, המרידיאנים שנראים "באחוי" ו"שיסנקונג "ברפואה הסינית, ה"בית השביעי" של תרזה הקדושה מאווילה, או" הכתר" בקבלה, מייצג את הקשר שלנו עם האלוהי, עם האינסוף, עם היכולת שלנו ליצור את המציאות בפני עצמנו בכל המסורות הרוחניות ולגלות את העצמיות האמיתית שהיא טבע האלוהים שבהוויה שלנו.

יכול להיות שאותו וירוס, שאינו מבחין בין איראני וישראלי, בין רוסי, סיני או אמריקאי, יכול ללמד אותנו משהו על טבענו האנושי, על הצורך לקבוע סדר עדיפויות חדש, בנושאים כמו כלכלה, בריאות, בעית האקלים, ייצור נשק המוני (גרעיני, כימי וביולוגי), חלוקת משאבים, ולדאוג להיגיינה, לא רק של עצמנו, אלה של כוכב הלכת המשותף לכולנו, לצמוח צעד אחד קדימה, ולשתף פעולה כעמים ובני אדם?

ולבסוף, יכול להיות שהוירוס מעורר אותנו להתבונן פנימה, ישר לתוך הפחד הקיומי, הזה ולתעל אותו אל מעבר למטריאליזם החריף שהאנושות סובלת ממנו במשך עשרות שנים, מזיהום סביבתי, הפליה, שנאת זרים, מלחמות, רעב, פוליטיקאים מושחתים, כדי שנוכל לשאול את עצמנו: מי אנחנו, מאיפה אנחנו מגיעים, לאן אנחנו הולכים? האם האנושות זימנה את הנגיף הזה בכדי להתעורר לשלב אבולוציוני אחר, שבו סוף-סוף מוצע לנו הכתר של להיות בני אנוש שערבים זה לזה, מאוחדים, בעלי חופש בחירה ויכולת לחיות מתוך אושר ושגשוג?

כאן אני משאיר אתכם עם השאלות, כך שכל אחד ייענה מתוך ההתבוננות שלו עצמו, לא מהפחד הקיומי, אלא מטבע התודעה המואר, מהיכולת שיש לנו להתבונן פנימה, לחשוב ולהרגיש, למדוט באלפי דרכים ומסורות, להתחבר לחוכמה הפנימית, לעוצמה ולהעריך מחדש את היופי שיש בחיים. יותר מכל, הריפוי של וירוס הפחד נעשה בהעלאת לתדר של אהבה, שמאפשר חוסן אמיתי, במערכת האימונולוגית של התודעה, כך שנוכל ליצור יחד את העתיד של הדורות הבאים של האנושות האהובה כל כך שלנו.

נגיף הפחד והריפוי במודעות עצמית