עוד לפני שאומר משהו על ה”עולם של מחר” אני רוצה לספר על ה”עולם של אתמול”. למי שלא מכיר זהו שמו של הספר של סטפן צוויג שנכתב ערב מלחמת העולם השנייה בידי סופר שנחשב הפופולארי ביותר בין שתי מלחמות העולם בשפה הגרמנית.זהו סופר שהוא גם יהודי ומצא את עצמו מתבונן בתדהמה על המתרחש בעולמו. הוא התאבד עם אשתו, מעט לאחריה מלחה”ע השניה, כאשר לא מצא משמעות ועניין בחיים שלאחר החורבן הגדול של התרבות בה גדל ושואת היהודים.
“העולם של אתמול” היה ספר שדיבר אלי מאוד בנעורי באופן בלתי מוסבר. בשנות העשרה המוקדמות שלי מצאתי עניין רב במוסיקה ובספרות הגרמנית של המאה התשע עשרה. ובטכניון, למדתי את השפה הזאת וישבתי ימים שלמים להקשיב לכל הרפרטואר של המוסיקה הקלאסית עם המורה שלי לכימיה מהתיכון דאז. נסעתי לתל אביב של אז להסתובב בין חניות “התקליט”, “אלחוט” ואחרות כדי לאסוף ספרים ותקליטים בהם הייתי שקוע במהלך כל לימודי, כעתודאי של חיל הים, על המדשאות שליד בניין אולמן. הלימודים לא עניינו אותי והציונים היו בהתאם. משהו קרה שם כי בבית הספר דווקא נראה היה הפיזיקה והמדע בכלל הם משוש חיי.
כנער שוחר מדע כבר בגיל 16 השתתפתי בהשתלמויות בכור האטומי בנחל שורק ובהרצאות של אסטרופיסיקה של פרופ’ מריו ליביו בטכניון. הייתי זקוק לשלוש אוניברסיטאות וארבע יבשות כדי לשחרר תפיסת מציאות ישנה ולהבין מה קרה לי . . אבל היום אולי אפשר אחרת!!!
זאת הייתה תעלומה גדולה שלקחה לי עשרים שנה לפתור: איך בחור שמשפחתו השורשית דוברת לאדינו, בעיר שהייתה מעין ספר נידח באותם הימים, נמשך ונשאב כל כך לתרבות שאין לה לכאורה כל קשר עם חייו ואף נחשבה בזמנו לדוחה במיוחד בקרב הנוער, בעיקר בשל האסוציאציה של הגרמנית עם הנאציזם. ובכן, מעל עשרים שנה מאוחר יותר בספרד, לאחר קריירות שונות ומגוונות, “נזכרתי” ברגרסיה הראשונה שלי לחיים הקודמים.
ראיתי בבירור את מותי מהתקף לב בגרמניה של 1930, זכרתי את שמי והמראה שלי, את ההערצה שחשתי לתרבות הזאת על אף הסתירה הפנימית שחשתי בתוכי, כיהודי שהתרבות אותה הוא מוקיר כל כך מתכחשת לו, באותה העת. ההיזכרות הזאת שיחררה אותי לחלוטין מן הנוסטלגיה, אך בעיקר לימדה אותי לקול הפנימי של אמת בפנים וללכת בעקבותיה.
ובכן, אני כאן לא כדי לבכות על מר גורלה של התרבות האנושית בת ימינו, שמשתנה לנגד עינינו ותהיה, ככל הנראה, לגמרי שונה כבר בעוד עשור, אלא כדי לדבר על “העולם של מחר”, מזוית אחרת מזאת המתוארת בספר הפופולארי “ההיסטוריה של המחר”, מאת פרופ’ יובל נח הררי.
בספר הזה, יש התבוננות מעמיקה, מקורית ובו בזמן מקוממת על ההיסטוריה של האנושות והוא ספר המשך ל”קיצור תולדות האנושות” שהעניק להררי מעמד בינלאומי מיוחד במינו. ואולם, עד כמה שהמחבר שלו הוא היסטוריון מבריק, המצליח למחבר בין שטחי ידע נרחבים ולשאול שאלות חשובות, הוא שייך לגמרי למיין-סטרים, לזרם הרשמי והמקובע של מה שנחשב וידוע כ”נכון”, גם בתפיסת המדע שלו ובוודאי בתפיסת ההיסטוריה והביולוגיה הדארוויניסטית שבה הוא דוגל (ראה כאןhttps://www.facebook.com/Prof.Yuval.Noah.Harari/)
כמישהו שפרש מהאקדמיה והלך אחרי חיפוש האמת הפנימית העמוקה ביותר, הסתובב בעולם במשך שנים (הייתי שמח לתפוש שיחה עימו על זווית ראיה שונה לגמרי ולשתף) ברור לי שלא הדרוויניזם נכון, לא המדע הניוטוני שאותו הוא מציג ואף לא התפיסה ההיסטורית שלפיה אלוהים הוא המצאה של המוח האנושי שכעת מתעורר לאפשרויות חדשות.
בעולם שלי, דובר הספרדית, יש כבר היום 3500 עדויות של אנשים, מתועדות ביוטיוב של אאוריליו מחיה מסה, מכל רחבי העולם (ראה כאן https://goo.gl/hnZRCf) של אנשים תחת היפנוזה על חוויות מחיים קודמים, שבגלגולים קודמים מעידים גם על חיים בכוכבים אחרים ועל כך שאין מוות, דבר שחוויתי בעצמי ועם מאות אנשים ברחבי העולם בטיפולים.
בעולם שלי, המדע בימינו מאפשר להבין קפיצות לא לינאריות במרחב ובזמן, יש אלפי עדויות שתרבויות שונות מהיקום מבקרות אותנו מזה עידנים, ואף השפיעו ביצירת האדם כפי שהוא היום באופן גנטי, יצרו גזע שלו “דפקטים ומוזרויות” ואינו כלל המשך אבולוציוני של גזע הקופים המקומי.
בעולם שלי, אין מוות אלא אפשרות ישירה ומודעת לתקשורת עם ה”צד השני”, כבר מתוך הבנה של המכניקה הקוונטית והדואליות חלקיק-אור. גם לא חייבים טכנולוגיה מתקדמת כדי לרפא את עצמנו, אם אנו אמיצים מספיק כדי להיכנס לתת-המודע ולגלות שם את שורשי המחלה. חוויתי זאת עם חולי סרטן וטרשת נפוצה, ואף מדע רשמי לא מסביר זאת.
לדידי, אנו פשוט נזכרים במה שעברנו בציוויליזציות קודמות למבול, ועוברים תהליך של התעוררות למי שאנו באמת . . אכן לחוויה של אלוהות בתוכנו, אבל לא דרך טכנולוגיה גנטית משופרת, או טכנולוגיה עתידית, אלא כאן ועכשיו, בחוויה ישירה ואורגנית של הדבר ה”זה” שזורם דרכנו ומאיר אותנו מבפנים.
הידיעה פנימית והעמוקה של האמת, מקור הוודאות שבכל אחד מאיתנו, שנובע מהחוויה העצמית שלנו, הוא הדבר שאני שואף לחזק בכולנו, לא הספקנות והפחד מעתיד של מכונות שיקומו על בוראן. ההרפתקה הזאת שנקראת “בריאה” מזמינה אותנו עכשיו לצמוח במודעות שלנו לא רק החוצה אלא פנימה ולנטוע שורשים, וכך יהיה . .
העולם של מחר אולי לא ידוע במראהו החיצוני, בטכנולוגיה שבו ובהתפתחויות שיהיו בו, אבל ישנה אינטליגנציה נסתרת, שברגע זה מחדשת את התאים בגוף שלך, אחראית לעיכול ולהעברת החמצן, מניבה פרחים ומראה לבעלי חיים כיצד למצוא את מזונם, יוצרת את הזמן והמרחב כפי שאנו תופסים, מנחה אותנו מהעומק לעבר הגשמה עצמית וחוויה של אהבה עמוקה לעצם הקיום.