הרהורים של מתנדב בליווי של חולים ואנשי צוות במחלקה האונקולוגית במלגה בעצם, אנו לומדים אמון רק דרך האהבה. מכל לידה ומוות אנו צומחים באהבה ולומדים להכיר בכך שזה הביטוי הטהור ביותר של האינטליגנציה שזורמת ביקום ובנו עצמנו. וכאשר אנו חווים את
נהוג לדבר על הארה רוחנית כעל מצב תודעה מוגדר אחד ואין זה כך. עצם השימוש במושג זה הינו מטעה ויוצר רושם כאילו שישנו דבר אחד כזה, ובנוסף כאשר “הגענו לשם”, זהו, אפשר לנוח על זרי דפנה. יש גם מורים שמתנהגים
מדוע אנו זקוקים לזמן “נפרד” לצורך העשיה המשונה הזאת שמתקיימת דווקא בחוסר העשיה? למה מורים רוחניים שונים שבתחילת דרכם היו מודטים מסורים, בהמשך מטיפים כנגד המדיטציה ואומרים כי היא לא תעזור, או שאין בה צורך? האם באמת החל מרגע מסויים
מדיטציה נחשבת כדרך המלך בהתעוררות הרוחנית ועם זאת פעמים רבות היא אינה מספיקה. הסיבה העיקרית לכך היא מפני שהיא אינה מביאה בהכרח לעבודה ישירה עם שורש חווית הנפרדות שלנו שמצוי בלב, ולכן יש להוסיף עליה לפחות את את התפילה. זאת הסיבה שבכל המסורות הרוחניות
לעיתים אני שואל את עצמי במה ראוי להשקיע את זמני: להפריך את הסיפור ה”קטן” או את הסיפור ה”גדול”? מה חשוב יותר? זה נראה לי לגמרי חסר תכלית לנסות לטפל בשניהם גם יחד. הסיפור ה”קטן” הוא הסיפור של האישיות בת-החלוף שאותה
החיים האחרים שלנו, כל גלגולי נשמתנו הקודמים, נמצאים כאן ועכשיו. אנו חיים דרכם את המציאות שלנו והם יוצרים את זווית הראיה הייחודית של המציאות הזאת. אין מציאות אובייקטיבית, ואם יש כזאת הרי היא אינה נגישה לנו, ככל הנראה גם לא
החיים הם בחירה. אנו יכולים לבחור גם שלא לחיות, להפסיק את חיינו ברגע זה, אבל מעבר לעצם הבחירה בחיים, אנו בוחרים רגע, רגע, מה לחשוב, איך להרגיש, מה לעשות. גם אם אנחנו מוצאים את עצמנו פועלים מתוך דפוסים או נטיות
