היו לי מורים רבים בתחומים שונים של החיים ומכל אחד בחרתי את מה שהייתי צריך כדי לצמוח. יש בחיים הרבה פעמים שאנו חווים התעוררויות וזה קורה לי גם בימינו, אבל ללא ספק המורה שחנך אותי בדרך של שירות וחיים ללא הצמדות הוא Babaji Haidakhan, המורה של השושלת המפורסמת של יוגננדה, באוטוביוגרפיה של יוגי.

פיזית לא הכרתי אותו, ואפילו לא במישור האסטרלי, אבל הוא שינה לגמרי את חיי בלילה אחד, בו ביליתי מדיטציה במערה שלו בהרי ההימלאיה. באותו לילה, באבאג'י שלח לי מסר בסגנון: "אם אתה רוצה הארה, שרת!".

הגעתי לשם עם אשתי ושני ילדי, בחודש ינואר 2009, כנגד כל ההסתברויות. באופן אינטואיטיבי הרגשתי כי באבאג'י מעמיד לנו מבחנים (שבהם היה ידוע) כבר בדרך בעודנו בכביש. נהג המונית המקומי, פיג'ו ישנה 205 (על כבישים שבהם גם רכב 4X4 היה מסתכן) עצר כל הזמן ודרש עוד כסף. אבל במקום עצמו, הרטט היה כל כך חזק ומהיר, שהיינו צריכים לישון או לאכול מעט מאוד.

שכבנו על הרצפה עם מחצלת נצרים דקה ולא הרגשנו כאבים או קור. לי היה קל לקום בארבע לפנות בוקר כדי להתרחץ בנהר הגנגס וכולנו היינו מאושרים ונינוחים. אפילו נהג המונית לא רצה לצאת משם ושכח את התלונות שלו ואת הדרישות האינסופיות בדרך.

ביום השני לשהיה אחר הצהריים נכנסתי למערה שבה חשף בבאג'י את עצמו לראשונה, כדי לעשות מדיטציה. איבדתי את המושג הרגיל של זמן ומרחב. אני רק זוכר שעברתי פחד נורא לפני הלידה שנולדתי ושאמרתי לעצמי: "לא היה אכפת לי למות". לאחר מכן הבנתי כי זה היה הפחד שחוויתי עם אימי חיה במהלך ההריון, כי לפני ההריון עמי היא עברה ניתוחים בבטן והרופאים הזהירו אותו כי היא תמות אם יהיה לה הריון נוסף. עזבתי את המערה למחרת בבוקר כמו תינוק, לאחר לידה מחדש..

מאותו רגע ה"נשימה" דרך הקודקוד של הראש, מעין "רוח קרה" שהכרתי מהמדיטציה העמוקה, הפכה לדבר כמעט קבוע, או לפחות תלוי ברצוני וללא מאמץ. זאת היתה מתנת ההתמסרות במערה של באבאג'י.

כל המבקרים באשראם היו צריכים לגלח את ראשיהם לאחר חודש של שהייה שם, כאות להתכחשות לדימוי הגוף ולמציאות האישית שבה רובנו חיים את ה"אני" שלנו. הייתי שם רק יומיים, ועומדנו לעזוב את המקום למחרת, אבל החלטתי לעבור את הטקס ולגלח את השיער הארוך והכהה שליווה אותי מאז השירות הצבאי, כסימן של מרד בחיי הממסד….

,כבר לא היה לי קשר לדימוי החיצוני שלי באותו הרגע והדבר היחיד שמילא אותי היה אותה אהבה זוהרת שחוויתי כלפי הקיום במערה. בצהריים, לאחר המתנה של שעות רבות במדיטציה (הוא ביקש ממני למדוט מול המקדש בבוקר וחזר רק אחה"צ, בחינה נוספת של Babaji), ה "pujari" האחראי על הטקסים גילח את ראשי עם תער ישן, במזמרו "אום נאמה שיוואיה" אל מול בת זוגי והילדים.

ולא היתה שום דרך חזרה! מורה בלתי נראה לעיני ציווה לשרת, באופן המשלב מדיטציה וריפוי, ובלי שהיתה לי הכשרה "רשמית" כמטפל ותוך שימוש בשלושה דברים בלבד: כוונה (לב), תשומת לב (מיינד) ונשימה (הגוף).

ומאז באבג'י מלווה אותי בנוכחותו בכל מקום ואפילו בברזיל: בפעם הראשונה שהגעתי לכאן בשנת 2012, מצאתי את עצמי לפתע עושה סדנה שמאורגנת על ידי ידיד ומורה טום קאו, תלמיד של לאונרד אור (שיזם את שיטת הנשימה המעגלית "ריברסינג"), ולהפתעתי הרבה אני מוצא את התמונה של באבאג'י, כי לאונרד היה הוא חניך של Babaji.

עכשיו, אני כותב את המילים האלה, יותר משבע שנים לאחר מכן בספרד, ופתאום נגן המוזיקה, אשר בוחר אקראית מתוך 70 GB של מוסיקה קלאסית, ג'אז, פלמנקו, סופי, עברית, יוונית, הינדו, וכו '), משמיע בדיוק את המנטרה מהאשרם של באבאג'י! הוא מסמן לי שבאבאג'י עדיין שם, המדריך הבלתי נראה שלי, הפועל מתוך העצמי הער ודרכי.

נסים רבים התרחשו באותה נסיעה להודו, שנמשכה חודש אחד, אני חש כי באבאג'י שחרר אותי מזיכרונות של הנשמה כדי להעמיד אותי בדרך של הגשמה עצמית. חווינו עד כה רגעים רבים של סינכרוניות מופלאה, אושר והתגלות, בין המערה בצפון הודו, על הר קאילאש, שבו את האשראם של Babaji והמערה בדרום הודו בהר ארונאצ'לה, בה התגורר היה רמאנה מהארשי, החכם הגדול של האדוויטה.

מתוך "פני האלוהות: הדרך הייחודית שלך להגשמה עצמית" פרק "לפגוש את המורה".

החניכה שלי