החיים האחרים שלנו, כל גלגולי נשמתנו הקודמים, נמצאים כאן ועכשיו. אנו חיים דרכם את המציאות שלנו והם יוצרים את זווית הראיה הייחודית של המציאות הזאת. אין מציאות אובייקטיבית, ואם יש כזאת הרי היא אינה נגישה לנו, ככל הנראה גם לא דרך המדע.
אנו יוצרים מציאות בכל רגע דרך המחשבות, הרגשות והמעשים שלנו, וגם מעניקים לה משמעות. נדמה לנו שיש “שם משהו” אובייקטיבי, משהו שאינו תלוי בחושים שלנו, בחשיבה, בפרשנות, אבל איזה משמעות יכולה בכלל להיות ל”דבר הזה”, ללא זווית הראיה הייחודית שלנו, מבלי שאנו עצמנו נהיה קיימים וננסה “לתפוס” אותו?
פעם חשבתי שהמדע יכול להציל אותי מהעדר המשמעות של החיים והמציאות שאני בונה לי. למדתי פיסיקה גרעינית בכור האטומי – בקורס לנוער שוחר מדע – כבר כשהייתי בגיל 16 ובמקביל אסטרופיסיקה בטכניון. גיליתי שבסופו של דבר, הן במימדים קטנים מאוד והן במימדי ענק, גם בעולם המיקרוסקופי וגם בעולם המקרוסקופי, המציאות הצרופה היא משהו כמו חלל או ריק. בין הגלקסיות ובתוך האטום, הכול ריק, אין שום דבר, ומתוך הריקות הזאת צומחות צורות מאוד מורכבות של אנרגיה, מערכות שלמות של חיים, ע”פ תבניות שיש בהן, כך נראה, אינטליגנציה מובנית.
הבנתי שגם המדע מדבר על אחדות בתוך הקיום – הכול אנרגיה, ללא יוצא מן הכלל, ברמות עדינות מאוד או עצומות בתווך מתהווה של מרחב וזמן- אבל כל זאת במונחים שלו. וכן התברר לי, שאין אפשרות באמת לצאת מתוך עצמי, מתוך הבועה של האישיות הזאת ולדבר על משהו ממשי, שקיים “שם” מחוץ לזווית הראיה שלי. הדרך היחידה שנותרה לי הייתה ללכת פנימה ולחקור את העצמיות הזאת ולחפש מה נמצא שם בשורש של הזהות שבניתי לי.
בהתחלה זה כמובן לא היה מסע מודע, בוודאי לא פשוט כל כך, ונזקקתי למיטב שנותיי כדי להתמסר לעצם החיפוש. אבל כשהצלחתי להשתיק את החשיבה, להרגיע את הרגש ולדומם את החושים, לא נשאר שם אף אחד!!! לא היו שם לא מסרים, ולא ישויות, לא אורות ולא צבעים, ואת אותו ה”זה” שנשאר, גם אי אפשר היה לתאר בשפה דיגיטאלית של מילים או של נוסחאות. ועם זאת, היה בו משהו עמוק, שליו, מרגיע וגם מרענן, כי שמתי לב שמתוך המנוחה חסרת הצורה הזאת, אני מקשיב לאינטליגנציה של הבריאה ויוצר מציאות קלה יותר, הרמונית, ובעיקר מדויקת ופורה. אמנם זאת מציאות יחסית או משתנה ביחס למקום השקט, המוחלט, אבל ניכר היה לי כי האינטליגנציה הזאת היא במהותה פשוט קו מנחה לאהבה. קראתי לה “אלוהים”, אף כי היא לא שייכת לאף אחד ופועלת מתוכי כמו בכל דבר אחר.
בדיעבד היה לי קשה לקבל שאין ישות כזאת, אלוהים, הנמצאת שם בחוץ, ובו זמנית היא בהחלט נמצאת בכל דבר ופועלת דרכי כל רגע, גם כשאיני מודע לה, כמו עיקרון מארגן של חוקי המשחק. היה לי קשה להכיל שהאני הריק שלי, הוא מושבו של אלוהים. אבל החופש הגדול שנזדמן לי היה הדבר הנפלא ביותר שאפשר לדמיין, כי יכולתי סוף כל סוף לנוח מן החיפוש, לאפשר לעצמי לא לעשות כלום ואפילו לא לשחק בשום דבר. נשארה לי תעלומה אחת גדולה לפתור: מניין נוצר הזוית הייחודית שלי, זאת שממנה אני תופס את העולם כפי שהוא? למה האשליה הזאת נראית לי כל כך מציאותית? כבר היה לי ברור שהאישיות היא בסך הכול מעטפת חיצונית, ומאידך לא היה לי ברור מה נמצא שם, בדרך לעומק, מתחת לחמשת החושים, הגוף הרגש והחשיבה, והתחלתי לחקור.
המסע שלי הוביל אותי ישר לתוך עולם התראפיה. הבחנתי שבכל הפעמים שבהן אני “לא מקשיב” לשקט, לאותה אינטליגנציה עלומה שמפעמת ביקום, יש משהו אחר, לעיתים כואב, שמניע אותי מבפנים. אף כי התרגול של מדיטציה הביא תמיד לאותו מרכז שליו, לבית החדש-ישן של ה”זה”, החיים עצמם, כך התברר, אינם כלל וכלל תרגול של יוגה או שליטה מודעת, ויש שם דחפים ורצונות, מאווים ושיגיונות.
התחלתי לבדוק מדוע אני מתחבר דווקא לאנשים הקרובים אלי, ומגיב באופן שונה לאירועים מסוימים. החלטתי להסתכל במראות האלה של הנשמה שלי, כדרך של הנפרדות מן המקור שבתוכי. שאלתי את עצמי למה נולדתי בישראל ומדוע אני חי כעת בספרד, ולמה יש ילדים שנולדים חולים ואילו אחרים נהנים מבריאות מלאה, בעודם מעשנים ושותים. רציתי לבדוק האם החשיבה שלי יכולה להתחקות אפילו במעט אחר האינטליגנציה האלוהית הזאת ולהבין.
וכך, עם החפירה פנימה באו זיכרונות קודמים שלי, של בני המשפחה ובקרב אנשים רבים בהם טיפלתי. שלבתי שיטות שונות: הילינג, רגרסיה, ריברסינג, נשימה יוגית, קריאה של תת-המודע, ופיתחתי דרך משלי. חקרתי סרטן ואפילפסיה, טרשת נפוצה וסתם הצטננות, דיכאון ובי-פולאריות, אינסומניה והיפר-אקטיביות, בקיצור כל מיני תוויות שהרפואה והפסיכולוגיה הרגילות כבר יודעות למיין.
בבהירות גדולה, התחילו מצטברים נתונים פרטיים ואצל מטופלים בשלוש יבשות: נוכחתי כי מחזורי חיים רבים יוצרים פסיפס ייחודי לכל אדם – ובניגוד לכל מה שחשבתי בעבר המדעי שלי – התודעה קובעת אפילו את הגנטיקה ולא הפוך. התברר לי כי יש לנו חיים אחרים, חיים של תת-המודע, “מתחת”, “מעל” או ב”עומק” של החיים ברגע הזה.
החיים האחרים שלנו כולם מתנקזים כאן ועכשיו בצורת כישרונות, נטיות, דפוסים התניות, וכמובן גם מחלות, תאונות ושאר מיני אירועים. כל מה שיצרנו אי – שם, בנבכי הזמן והמקום, וגם מה שניצור בעתיד כפוטנציאל, כבר ישנו בתוכנו כעת, ואל הכול יש לנו נגישות. בהינתן פתיחות, נכונות ומסירות, אפשר להתמקד, לשחרר ולרפא לא מעט. אנו יכולים לקלף את שכבות הבצל מעל העצמיות, מעל אותו גרעין ריק, שמעיקרו אין בו כלום ולהבין את האישיות היחסית שאנו כעת. מאז, לצד הוראת המדיטציה, אני מקדיש את זמני ללמד “ריפוי של הנשמה”, כיצד להכיר, להכיל, להאיר ולחבק, את אותם דברים שמוציאים אותנו מן המרכז ויש להם לרוב שורשים עתיקים.
זה הייעוד שלי, מה שמכונה “תיקון” בשפת הקבלה, ולשם כך נסעתי לספרד, כדי להיזכר. עשר השנים של כתיבת התזה לדוקטוראט על ספר הזוהר (בגרסת הלאדינו) נסתיימו אמנם ללא תוצר – עם מותה הפתאומי של המנחה – אבל הספר של אותם חיים קודמים, כמקובל, נקרא, נלמד ונאצל. אבל אני לא סך כל מחזורי החיים הקודמים שלי, אלא התודעה שזורמת דרכם. וכך גם הרוחניות האמיתית, אינה נפרדת מן החיים אלא היא פשוט מודעות עצמית צרופה ובהירה. החיים האחרים שלנו, ממש ברגע הזה, תמיד מובילים לנקודת הבראשית, למקום הריק, החסר, שהוא לגמרי מלא. דרכנו, הבריאה לומדת את עצמה, הבורא מכיר בעצמו, כשאנו לוקחים אחריות ומייצרים מציאות מודעת ושפויה. כחברה יש לנו עדיין הרבה דרך לעשות מפני שאנו עדיין מאמינים במדע הקלאסי, שכבר מזמן אינו תקף.
המדע המודרני כל כך מופשט, עד כי נדמה שהוא חוזר להיות מיסטיקה. השפה התיאורית שלו כה היולית מצד אחד, ומאידך מרובדת במתמטיקה שהיא כמעט דמיונית: חלקיקים ערטילאיים, שנוצרים ונעלמים כהרף עין, חומר “אפל” שמרכיב את מרבית היקום, חורים שחורים, שבהם האור נבלע והזמן נעצר, וכמובן הביג-בנג, שממנו, כך אומרים, התחיל הכול ולפניו לא היה שום דבר. אך התיאור הלינארי הזה, גם הוא אינו שלם, ובוודאי אינו תחליף לחוויה ישירה. ה”מקור” נמצא ברגע הנצחי הזה שבו התחילה הבריאה. הביג-בנג קורה עכשיו וכל הזמן, מתחת לכל שכבות ההכרה, ולא אי שם הרחק בזמן. וכך, בסופו של כל ריפוי עמוק ואמיתי, כמו במדיטציה, אנו מתרוקנים מכל המטענים, שבים אל המקור, ונחים בזרועות הוודאות של האהבה.