התנועה הפנימית בין זכר ונקבה, זמן ומרחב, דיגיטלי ואנלוגי
הזכרי והנקבי הם איכויות בתוכנו שמחוברות באופן ישיר לזמן ולמרחב, לדיגיטלי ולאנלוגי, גם מבחינה ארכיטיפית וגם מבחינה אטימולוגית בעברית, היינו בעצם משמעות השם.
שניהם היבטים של אותה הויה אחת שלמה ואוניברסאלית שנמצאת בשורש הזהות שלנו.
ובאופן המופשט ביותר:
הזכר זוכר, כי זה ייעודו, לזכור ולהזכיר. הוא בעצם ממונה על הזמן. הוא פועל דרך חשיבה בראש ומאכסן נתונים בצורה דיגיטלית.
תפקידו ללמוד את הנוכחות ולהתעלות מעבר למימד הזמן, ולהיות נוכח וער בזמן, היבט של ההויה.
הנקבה נוקבת גומות במרחב או מרווחים, במילים ובפעולה, היא בעצם ממונה על המרחב. היא פועלת דרך הרגש בלב, וממלאת את המרחב בתדר אנלוגי.
תפקידה לאפשר את היצירה, להתעלות מעבר למרחב, לתדר של אהבה בלתי מותנית מן הלב, היבט משלים של ההויה.
כאשר הנשמה שלנו בחרה במגדר מסויים, במין זכר או נקבה, בעצם בחרה להעמיק וללמוד את החוויה של זמן או מרחב באופן חיצוני, בעוד שבעומק באופן פנימי היא “עובדת” בדיוק על האספקט המשלים והמנוגד.
כלומר, אם בחרנו כנשמות במין זכר, הלימוד שלנו יתרכז בלהיות נוכחים בזמן באופן פעיל בחוץ, אבל בפנים, בתוכנו, נעבוד כל הזמן לשמור על תדר של אהבה ופתיחות בלב.
ואם הנשמה שלנו בחרה במין נקבה, הלימוד יהיה בלשמור על תדר של אהבה בלתי מותנית כדרך לארגן את המרחב, אבל בתוכנו נלמד איך לשמור על נוכחות ערה בכל רגע.
והנה כמה הרהורים בקול רם על הארכיטיפים האלה, למשל על הקושי של גברים לזרום בחופשיות במרחב:כמה גברים בוגרים (שזה לא מקצועם) אתם מכירים שירקדו או ישירו לבד?
לעומת זאת אני בטוח שנשים כאלה יש הרבה יותר.
הגבריות הבוגרת לרוב מחפשת או צריכה בית (רחם, נשיות) כדי להרגיש משוחררת והרבה פעמים יוצרת תלות בנוכחות הנשית כדי לפרוח.
כמה קל לנשים להתאגד ולשיר, לשמוח יחד? זה מפני שהן מכירות את המרחב באופן טבעי מהלב ויודעות להתחבר יחד במרחב באופן טבעי. אצל גברים זה יהיה הרבה יותר מורכב ומאתגר.
לעומת זאת כמה קל לגברים לחבור לשם פרוייקט מסויים, לעשות תוכניות בזמן וליצור אתגרים שיש בהם יעד ועמידה בלוחות זמנים? זה מפני שהם פועלים יותר מהראש ויוצרים באופן טבעי אבני דרך בזמן.
נשיות יש את המרחב באופן טבעי, כי הן בעלות רחם ויכולות להוליד, עד שהמחזור נפסק. אז, הן זקקות לגבריות כי היא מפרה אותן בזמן, מביאה אירועים, אתגרים, קצב, אחרת הן יכולות להשתעממם או לחבור לעוד נשים כדי למלא את זמנן בהגיגים.
לגבריות יש את החיבור לזמן באופן טבעי והם יכולים להביא את התמצית שלהם ברגע אחד דרך הנוזל האנרגטי ביותר שהוא הזרע, יחסית עד גיל מבוגר מאוד.
אבל כאמור הם נזקקים לבית, לנשיות, למרחב כדי לעשות זאת, אלא אם הם פגשו את המרחב בתוכם, את הצד הנשי, למדו לשחק עם האנרגיה הפנימית ולתעל אותה באופן מודע, שאז הם הופכים לשלמים יותר, מודעים לין וליאנג בתוכם.
לעמתן נשים שהכירו הצד הזיכרי בתוכן (ולהן הרבה יותר קל לעשות זאת בד”כ) יודעות לנוע בזמן, ליצר מקצבים שונים ולהפרות את עצמן ביצירה חדשה גם בגיל המבוגר, בעיקר עם עצמן.
גברים שאינם שלמים עם הנקביות שבתוכם יתעסקו בנסיון למצוא נשיות שאפשר לשלוט עליה בחוץ, או לחילופין יתעסקו בלארגן את הזמן שלהם כדי להימנע מבדידות ולחוש בבית.
נשים שאינן שלמות עם הזיכריות בתוכן, תחפשנה גברים שניתן לתמרן אותם, כדי להרגיש שיש טעם ועניין בחיים, שיש הפריה, ואם לא, הן יעסקו בארגון ושמירה על המרחב, כדי להמנע משעמום ולחוש בטחון.
וכמובן, המפגש הזה בין גברים ונשים, בעיקר במה שמכונה “פרק ב” הוא מרתק. לא פשוט למצוא גברים או נשים שלמים בתוך עצמם, שבאים פשוט לחוות את הביחד. אני עדיין שם ולומד הרבה..
ועם זאת, ליוויתי עד כה המון זוגות, מכל הסוגים ובכל הגילאים, בדרך של הגשמה עצמית, בשיח איך לפגוש זה את זו, לא רק בגוף אלא כנשמות, בצורה אותנטית., ליצור מרחב כן, מרחיב וחושפני, וגם המון “הפריות”, שהפכו ללידות, יש לי הרבה “ילדים” כאלה בעולם, וזאת תמיד שמחה מדהימה בעיני.
לכן אני ממליץ לגברים שרוצים לצמוח בשלמות ולהכיר את הצד הנשי בתוכם, להיפתח למרחב, לרקוד, לשיר, להניע את הרגש מבחינה אנרגטית בגוף, להיות בחשיפות מולו, ולעבוד עם האנרגיה המינית באופן מודע.
ובמקביל, אני ממליץ לנשים שרוצות לצמוח בשלמות ולהכיר את הצד הגברי בתוכן, להקדיש מחזורי זמן לשקט, לחקור לחבק את הגבר שהן חוו בחיים האלה ובאחרים, כדי להימנע מלייצר אותו שוב ושוב בחוץ.
וכל זה בסך הכל תיאור ארכיטיפי, של הזמן והמרחב, הגבריות והנשיות, רק למי שזה עוזר!
שניהם הרי נמצאים בתוכנו, ברגע הזה..
ויש כמובן גברים יותר “נקביים” ונשים יותר “גבריים” במובן של איכויות הזמן והמרחב, הדיגיטלי והאנלוגי, ועוד אפשר היה להרחיב הרבה על הנושא של הומוסקסוליות, לסביות, החלפות מגדריות, ולא כאן המקום לדבר על זה.
כשאנחנו שואפים את האויר פנימה, אנו במין נקבה, ומפרים את עצמנו מהסביבה וכשאנו נושפים את האויר, אנו במין זכר, ופולטים אותו עם התדר של המחשבות, הרגשות, הזיכרון שלנו.
המפגש בין הזמן למרחב, בין הזיכרי לנקבי, קורה ברגע הזה, ועלינו לקדש אותו!
בהלימה עם תהליך הצמיחה שלי, אני מאפשר לעצמי להיחשף בריקוד, עם אילתור חופשי, לא למוסיקה קלה (פופ, סמבה, סלסה, וכו’) אלא דווקא למשהו לירי וקלאסי, משהו שמאוד מאתגר אותי ודורש אסתטיקה אחרת של הבעה, ועוד במרחב של 2X2 מטר…
החשיפה הזאת בעבורי, ולא רק בנגינה, הרצאות, סדנאות, ריטריטים, מאמרים, ולהרגיש טוב עם זה, היא מסר של אהבה לכל אלה שמרגישים שאינם בעלי יכולת תנועה וריקוד וגם קריאה עם מסר משמעותי.
וזהו כמובן סתם אילתור חופשי, איני רקדן ולא מתיימר להיות.. לנוקטורן של שופן מס’ 20 בפה דיאז מינור בנגינתו של ארתור רובינשטיין.