על המשמעות של מלחמה ושלום בעולם המראות: מה אפשר לעשות?

המלחמה ה"חדשה" מול איראן התחילה בבוקר למחרת הלילה שבו חזרתי לישראל, מריטריט משותף של ישראלים וספרדים בספרד.
התודעה הקולקטיבית של ישראל במלחמה כעת, אבל נשים לב, גם התודעה הקולקטיבית האנושית במלחמה, בעקבות זאת.
אבל אני אינני במלחמה בתוכי, אני חווה שלום, וידיעה ברורה על מה שקורה כאן, מתוך מבט שאותו אני בוחר לשתף כאן, לא יותר. ומי שזה נוגע לו בלב מוזמן לשתף או לקחת חלק בקריאה שלי, תרתי משמע.
אז אם בתודעה הקולקטיבית יש פחד, חרדה, השרדות, ואני בוחר לשדר ולטפח אמון, שלום, אהבה, בעבודה היומיומית שלי וכמובן לשדר זאת בקהילה של מסע הנשמה, האם זה מספיק?
במשחק ההשתקפויות יש מראות, אבל לא תמיד חד-ערכיות, אלא גם הפוכות (כמו בפוגות של באך, שיקוף לצד, למעלה או למטה או שניהם), כאלה שצריך להעיז ולראות אותן, לעמוד מולן. וכאן יש לנו קריאה להביא את הפנים החוצה, לא רק כפרטים אלא כקולקטיב, כעם, אסביר זאת באריכות.
ברמה הפרטית, המשמעות להיות טרמוסטט ולא טרמומטר, זה ברור. הראשון שומר על הטמפרטורה הפנימית והשני מודד את זאת של הסביבה. אבל כעם מה המשמעות של זה כעת?
כיוון שאנו ביקום הולוגרפי, וכולנו מקושרים ביננו ומקרינים מאותו מקור, שומה עלינו לקחת אחריות על ההקרנה שלנו כעם וליצור מציאות אחרת. אסור לנו לבלבל בין הרמות השונות ולומר שמה שקורה בפנים הוא תוצאה של מה שקורה בחוץ, ובשל כך להימנע מלחקור, ולבדוק את מה שבנו יוצר זאת.
חשוב להבין, מה שקורה לעם משקף את מה שמגיע מתוכנו, מהמקור. התודעה הקולקטיבית זאת דרגה גבוהה יותר בהולוגרמה שנבנית מהפרטים ולא הפוך.
זה ברור, אם כל האנשים שמחוברים לרוגע, לאהבה, לשפע, לבטחון הפנימי יפעלו ביחד, ההשפעה שלנו בשדה התודעה המאוחד תגדל פי עשרות מונים.
זה סוד גלוי וידוע לכולם ששמו "מסה קריטית". אבל יש מי שדואג להחזיק את העם בהשרדות, בפירוד על ידי הנדסת תודעה וגם זה כבר ידוע לכולנו.
ואולי זאת המשימה של העם הזה, בעת הזאת? כי הרי הוא שרד אלפיים שנות גלות, האין זה מביע על כך שיש לו יכולת להתגבר על דפוס ההשרדות וללכת לשלב הבא קדימה?
דבר אחד ברור, יש לו כוחות רוחניים נעלים, כל עוד הוא מגובש סביב עקרון מסויים, הוא משפיע רבות באנושות, כך בשלום וכך במלחמה.
אינני משתייך לימין או שמאל, לדתי או חילוני לכל מסורת מוגדרת שהיא, כמו רבים וטובים שקוראים דברים אלה, ואני נמנע בעקביות מהבעת דעות פוליטיות.
איני צופה בטלויזה או בחדשות, גם לא כותב פוסטים מזה זמן רב, בעיקר משתף כאן שירים, מוסיקה, אמנות, וחוויות מאירועים שונים, ומודיע על תוכניות עתידיות בקהילה. זאת הבחירה המודעת שלי, גם כמלווה של מובילי/ת דרך צעירים שיש להם עשרות אלפי עוקבים, להישאר מאחורי הקלעים..
אני נמנע מכך, מפני שממילא אנו מוצפים בכל כך הרבה אינפורמציה והמדיה משמשת יותר לשעבד אנשים למיינד ולפצל אותנו מבפנים, מאשר לאחד את האנושות ולאפשר דיאלוג פורה ומכבד.
בעיני הסרט מטריקס שבו מכונות ניזונות מאנרגיה של בני אדם כבר מתרחש לנגד עיני, יותר ויותר אנשים חיים בטלפון, ברשתות החברתיות, בטלויזיה. כלומר, ה"מכונות" כבר שואבות את האנרגיה שלנו, אז בשביל מה להוסיף על כך?
ובכל זאת, אני פשוט מתבונן בדפוס הנשמתי הקולקטיבי של העם הזה, ושל האנושות, בדיוק כפי שהתבוננתי במסע הנשמה הפרטי שלי ושל אלפי אנשים במהלך חיי.
וכשאני מתבונן בנס הזה של תקומת עם ישראל, ברור לי דבר אחד: זה קרה לשם מטרה מסויימת, בזמן הזה, בעולם כל כך מוזר, ובאופן פלאי, בניגוד לכל מה שאפשר לעלות על הדעת, ולא איכפת לי עם איזה הסבר אנחנו חיים: הציוני, ההסטורי, הכלכלי, הסיבתי, הקונספירטיבי או כל הסבר אחר.
האין זה כדי שנעבוד ונרפא את הדפוס הקולקטיבי של של פיצול פנימי והתפרקות והפעם לשם שגשוג ופריחה, בדיוק כפי שנשמות חוזרות לאן כדי לרפא את הזיכרון שלהן?
ואולי, ע"פ העיקרון ההולוגרפי של אולם המראות, בדיוק את הדבר שאנו דורשים מהעם האיראני, אנו צריכים לדרוש מעצמנו? אנו מצפים "מהם" שימצאו לעצמם ייצוג שפוי יותר, מאוזן יותר, הולם, אוהב ויצירתי, לעם שיש לו, בדיוק כמונו, תרבות בת אלפי שנים, מאז זרתושטרא ועד ימינו.
אנו טוענים שהשתלטו "עליהם" הרדיקלים האיסלמים, עושקים את העם שם, משפילים את הכוחות היצירתיים, את ההיסטוריה האמיתית שלהם, את הנשים והילדים, את אוכלוסיות המיעוטים, שלא לדבר על הלהט"בים, כך אנחנו טוענים, הם "ציר הרשע", הם ממנים את הטרור בכל מקום כנגדנו וכם בעולם הערבי עצמו.
ואנחנו, האם אנו מוכנים להסתכל במראה ההפוכה הזאת, ולהחליף את ההנהגה הזאת, שמשטה בעם מאז 2019, מאז תחילת הקורונה ועד עכשיו כבר 7 שנים. האם חלפו 7 השנים הרעות והגיע זמנן של 7 השנים הטובות?
בעם הזה יש גאונות מאין כמוה, הוא יוצר בכל תחום שהוא, ומפרה את האנושות: ריקוד, מוסיקה, אמנות, תרבות, מדע, חקלאות, כלכלה, טכנולוגיה, רפואה, שיטות רוחניות, ועוד.
ומה קרה לנו בכל השנים האחרונות, האם אנו מסכימים בשתיקה ל"נורמלי החדש" שהוא מצב של מלחמה מתמדת? האם אנו מסכימים לשלטון העוצר של תאגידים ברפואה, בחינוך, בכלכלה, במלחמה, שלטון שיש בו גם פדופיליה, שחיתות, ומוכנים להתעורר מכך?
העם הזה הוא בסך הכל 0.2 מאוכלוסיית העולם, אבל תראו כמה השפעה יש לו, לטוב ולרע. אני קורא את ביטויי הזעם שיש באנגלית, בספרדית בפורטוגזית כלפי ישראל וכלפי יהודים ונחרד. האם אנו מוכנים לקחת אחריות גם על הדבר הזה שאנו מייצרים בקרב האנושות?
קל מאוד לתפוס צד, באיזה ויכוח פנימי, לצדד בו ולהישאר תקועים לעד. קל לומר לעצמנו שאנו "מבערים את הרוע בעולם", ומשום כך כולם נגדנו, וזה מה שמציב אותנו מעל כולם, מורמים כביכול מהמין האנושי, אבל האם זאת האמת?
קשה יותר לראות את הדברים מבחוץ, ולראות כמה כאב, כמה צער, כמה פירוד, כמה סבל יש בתוכנו, וגם בין אלה ש"בעדנו" ואלה ש"נגדנו", להתבונן במה שאנו מייצרים בעולם בזמן הזה, ולקחת אחריות על כך.
קשה יותר להתגבר על דפוס תודעתי של צביר הנשמות שלנו, להתבונן במראה, להתאחד, ולהחליף את מי שמייצג אותנו כביכול, את ההנהגה "שלנו", שמזמן כבר אינה שם בשבילנו.
ואולי זאת הדוגמה שהעם הזה יכול ומסוגל להביא בזמן הזה לשאר העמים, אולי זה בדיוק מה שאומות רבות צריכות ללמוד כעת ולא רק אנחנו?
כי העם הזה יכול וצריך לעוף חזרה לגבהים הרוחניים שלו, ולא להמתין יותר!!!
אני מבקש לא לתרץ את הקיים, להפסיק להצדיק את הדפוס. לא רק לתחזק ולהעלות תדר, בקרב הקהילות שלנו (שזה נפלא, ואני מודה על כך), אלא ליצור מציאות אחרת, והפעם לא רק ברמה הפרטית או הקהילתית, שבה כבר עברנו התמחות, אלא לקחת את המושכות בידיים, באומץ, ולהנהיג את עצמנו, לא הגיע הזמן לכך?
כל כך הרבה עמים נמצאים תחת שלטונות בזויים, תאבי בצע ושררה, אליטות שמבוססות על פולחן אלילים ומאגיה, שליטה תודעתית, מנוהלים בידי מאפיות של כוח, ואנחנו? לא הגיע הזמן לללמוד ולהדהד שאפשר אחרת? מתי נעשה את השיעור שלנו? לא לשם כך באנו לכאן כנשמות וכעם בעידן הזה?
אין לי ידע ונסיון בארגון ובניית מערכות זה גם לא הכשרון שלי. אבל יש לי יכולת להתבונן פנימה לתוך המסע הפרטי והקולקטיבי, כמישהו שחקר את מסע נשמתו, של אנשים ושל עמים נוספים.
מאז שהגעתי לישראל, עשיתי 18 אלף קילומטר ברכב, וליוויתי קבוצות של אנשים עם פוסט-טראומה, משפחות שכול, סרטן, כמעט לרוב בהתנדבות וללא כל פרסום. ואני רואה כל כך הרבה אנשים סביבי מתעלים ברוחם, תורמים מזמנם, כספם ומרצם, הרבה יותר ממני, אבל כל זה לא מספיק עדיין, למה?
אולי כדאי להפסיק לומר לעצמנו שמספיק להדהד כל אחד בקהילה שלו, שאז כל הביטויים של הסבל יתמוססו, אולי זה אזור הנוחות שלנו? הרי זה לא עזר לגמרי בעבר, במשך כל השנים האחרונות. אמנם, זה הקל בהרבה את ליבם של הרבה אנשים, אבל לא שינה את המצב היסודי שבו אנו שרויים, למה שזה יעזור הפעם?
ואני יודע שהרבה אנשים פשוט עייפים, מותשים, חסרי תקוה. יתכן שחלקנו אפילו מייחל למנוחה, מהעבודה, מהמתח, מהאזעקות, מהפיגועים, מהשכול, וליבי נשבר מכל הסבל שיש מסביב, אבל האם כך אנו רוצים לצאת לחופש, בעוד מלחמה?
אני שואל את עצמי, אם הגעתי לכאן בפרק הרביעי של חיי סתם במקרה, אחרי 30 שנה בישראל, 21 בספרד ו-7 בברזיל, מה התפקיד שלי? איזה קול אני רוצה להביא ביחס למה שקורה כאן? וכאן אני נותן תשובה בקול רם.
וכמו תמיד, הקול שלי הוא פרטי בלבד, ואני לוקח עליו אחריות מלאה, איני מבטא בו את קולה של קהילה כלשהי, אלא משתף במה שעובר בי ברגע הזה, וכל אחד יקח את זה למקום שהוא רוצה..
לכן גם אצטרף לכל יוזמה או פעילות של כנסים, מפגשים, וירטואליים ופיזיים, בין קהילות וראשי/ות קהילה. מפגש שיביא לא רק למפגש חד פעמי (כדי "לבטל את רוע הגזרה", כל פעם שמשהו לא טוב קורה כאן), אלא מתוך מחוייבות ארוכת טווח, אנחנו כאן כדי לשרת, מתוך התמסרות לביחד שיצור שינוי תודעתי עמוק, ולאורך זמן. למנגנון שיפעל בקביעות ויצור חזית של צמיחה במודעות עם הנהגה אחרת. אנחנו פשוט ראויים לכך!!!
אבל לפני כן, חשוב שנבין עקרון בתוך ההולוגרמה של הבריאה: יש שלמות אחת, עם משחק של מראות וייצוגים. אי אפשר להשתיק בה אף קול באלימות, מבלי לצפות שהוא יצוץ במקום אחר, זה פשוט העיקרון שלפיו פועל היקום.
כולנו "ערוצים" או "כלים" של הבורא או של השכינה, כולנו בני אלמוות כנשמות, שחוזרות לכאן שוב ושוב, כדי להתנסות, לחוות וליצור מציאות באופן מודע וללמוד את השיעורים שלנו עד שנחזור הביתה למקור, לחיק ההויה, ונחווה את השלמות הזאת באופן ער, אוהב ומודע.
והדבר הזה נכון גם לגבי עמים שלמים, הקול שלהם הוא תקף ומשמש אותנו בעולם המראות, כולל שכנינו הפלסטינאים וכל המדינות הערביות שבגבולנו וכמובן איראן.
חשוב אפילו להבין זאת ביחס לאליטות שמנהלות את העניינים, הן אינן שורש הרע, הם המראה שלנו, הם ההזמנה שלנו, בני האדם להתעורר, ולקחת את המושכות בידינו.
יש לי חברים יהודים, מוסלמים, נוצרים, בודהיסטים, הינדואיסטים, סיקים, אתאיסטים, וגם הרבה כאלה שלא משתייכים לשום מסורת רוחנית, שחווים את הקשר הישיר לבורא, והרי כל זה כמשחק של דרכים שונות ומקבילות בתודעה.
ומה קורה כשאנו מנופפים את היד באגרוף מול המראה? אנו מקבלים אגרוף חזרה מולנו, לא יותר.
את השנה החדשה חגגתי עם שני ילדיי בנצרת, בביתו של חבר, פסנתרן ישראלי-ערבי בינלאומי, ביחד יהודים, נוצרים ומוסלמים, שוחחנו וניגנו מוסיקה.
אבל את זה זה לא ראיתם ולא תראו בשום ערוץ תקשורת. גם לא את דו הקיום שיש בגליל, ואת היחסים המופלאים בין נוצרים, מוסלמים, יהודים, דרוזים באזור.
המדיה מפמפמת רק פחד, ותדר הישרדות, בכוונה תחילה, כי זהו השופר של השליטה בתודעה, וכך רוצים להשאיר אותנו, מפוחדים ונפרדים זה מזה.
אבל אני יודע, וכולנו יודעים שאפשר גם אחרת. אני יודע שלמחשבות שלנו, לרגשות שלנו, כאשר אנו ביחד, יש כוח עצום ואת זה אנו צריכים לגלות ולהפעיל עכשיו. והפעם לא רק שלנו כפרטים, אלא של צבירי נשמות או של עמים באנושות.
בזמן שיש בו משחק מכוער של תאגידים ובעלי כוח, הנדסת תודעה במדיה ובכל היבט של החיים. החובה היחידה והעליונה שלנו היא להתחבר למקור הסמכות הפנימית ולנוע קדימה בתהליך ההגשמה העצמית שלנו כנשמות וכצבירי נשמות, כעמים, על פני האדמה מתוך הקשבה ולעשות מהפכה בתודעה.
ישראל יכולה להיות המקום שבו המהפכה בתודעה מתחילה, ולא סיבה למלחמת עולם שלישית. העבודה שלנו היא בתודעה כאן ועכשיו, וביחד.
הנס של הקמת מדינת ישראל אחרי אלפיים שנות גלות, לא נועד להיות חזרה על דפוסי העבר, אלא דווקא לדוגמה של עם שלמד את הלקח והתעלה מעל הפלגנות, שהתאגד וזכה להנהגה ערה מבחינה תודעתית, שיצא משעבוד תודעתי וקורבנות והביא שלום לעצמו ועם שכניו.
אני קורא לאחיי ואחיותיי לדרך הרוחנית להתאחד סביב יצירת מציאות שפויה, הרמונית, של שגשוג, שלום ואהבה. בו זמנית, אני מתבונן פנימה ומחבק בתוכי את מה שיצר את המצב הזה.
ומתפלל בכל ליבי, שהעם הזה והאנושות כולה תתעורר, שנזכור שהמפתח נמצא בידיים של כל אחד מאיתנו, שיש כבר כאן קולות רבים, אמיתיים ואותנטיים, שמשקף את העוצמה שלנו ברוח, את צביר הנשמות העתיקות והחכמות שיש כאן, שבא ללמוד מתוך ענווה, ויודע שזה אפשרי.
גם ברור לי, שלא צריך הרבה בשביל זה, זה קל יותר ממה שנדמה, כי התודעה קודמת לכל ומפעילה מהעדין לגס את השינוי המיוחל.

ותודה מראש, מקרב לב, לכל מי שמהדהד עם דבריי, לכל מי שקורא ומגיב, בין שהוא מסכים ובין שלא, תרבות השיח חשובה בעיני ואנו לומדים להכיר את עצמנו כך, מתוך חמלה ואנושיות.