כבני אדם כולנו חפצים לחוות את מקור החיים, את המהות בשורש הזהות שלנו ואף יותר מכך, לחיות מתוך בחויה הזאת כמה שיותר ובאופן מודע.
ואכן, שמתי לנגד עיני ללמוד בעצמי וגם ללמד אנשים לפגוש את האלוהי בתוך האנושי, ולחוות את האנושי כאלוהי, בצורה ישירה ופשוטה. זאת אחרי שפגשתי כל כך הרבה מקרים מורכבים ביחס הזה, שבין האנושי שעל פני השטח ובין האלוהי שבעומק של ה”כאן ועכשיו”.
פגשתי בספרד, ברזיל, ישראל והרבה פעמים גם על אם הדרך, אנשים שהמפגש עם האלוהי סימא את עיניהם מלראות את הצד האנושי שבהם, לקחת אחריות עליו, והם היו פשוט מאוהבים בעצמם.
בפשטות: נרקיסיזם רוחני מתרחש כאשר האגו הרוחני “מתלבש” על מימד האישיות.
זה קורה כשהאדם כאישיות מסתתר מאחורי לוגיקה שגויה: מאחר שהאנושי והאישיותי הם ביטוי של האלוהי, הוא מניח שגם כל הביטויים של האישיותים שלו הם אלוהיים, הכול הרי מושלם, ואין צורך לקחת אחריות על ההתנהגות שלו. הוא פשוט “מאיר” בנוכחותו את הזולת, והכל קורה מאליו, אין מה ללמוד, אין מה לתקן בביטוי האנושי שלו.
האדם חדל מלהתבונן ולעבוד עם ההתנהגות, הדפוסים, ההתניות, ומשליך את הכל על אלוהים בהסברים מיסטיים להתנהגות לא ראויה, שיכולה להיות בהיבטים שונים של החיים: תקשורת בינאישית, כלכלה, מיניות, ועוד.
לכולנו יש אגו, ואין בו רע כשלעצמו, להיפך. זאת פשוט היזדהות של האדם עם גוף, מחשבות, רגשות, וזיכרון. היא הכרחית כדי שנעבור מעגלי חיים ונצמח מעבר לה, אל המקום שבו אנו יודעים לזהות אותה מתוך ההויה, ולללכת מעבר לאגו, למהות, להיות מסוגלים לומר: טעיתי, אני לומד, הזדהיתי, ואני רוצה לצמוח, עכשיו אני נפתח לראות איך עושים זאת.
כשמדובר באגו רגיל, מדעי, אומנותי, אגו שהתפתח למשל בגלל עושר או פרסום, נקל לשים לב לכך, ובשלב די מוקדם האדם יתחיל להרגיש שמערכות היחסים שלו משקפות לו שמשהו לא בסדר, הוא טיפח תחושת עליונות שאין בה ממש. אם הוא צמח במוסיקה, הרי שיכולת מוסיקלית אינה מחפה על חוסר יכולת לתקשר ברמה אנושית וזה יתברר במהרה.
אבל כשמדובר באגו רוחני, למשל כשאדם למד לחוות את אלוהים במדיטציה או בטבע, קל מאוד ליפול בפח ולהאמין שהכל מושלם, שאני תמיד במדיטציה, ושהתנהגות שלי מוצדקת בכך שמשהו אלוהי או מיסטי התערב דרכי והכל מדוייק ונכון.
באגו רוחני קשה להבחין והוא מסתתר מאחורי פרגוד מעודן. האדם מזדהה עם מצב תודעה, סמכות או תפקיד, שלא קל לזהות אותם, ואין זה רכוש או כשרון, שברגע היעלמותם מתגלה המציאות העירומה.
וגם אם האדם חווה את אלוהים בתוכו כבר שנים, ונמצא בעירות, מורים גדולים כראמנה מהארשי או אננדה מאי מה, הפגינו צניעות אנושית כזאת, חשיפות וכנות, שהפכו אותם בשל כך למודל בעבורי לצמיחה בנושא הזה ולנר לרגליי.
וכך, ברוב המקרים אלה שפגשתי, היו אלה מורים או מורות שפיתחו שפה משל עצמם ולא רק שדיברו בה, אלא ציפו ממי שנכנס למעגל האנשים הקרוב להם, לדבר בה ולהתמסר להוראה הרוחנית שלהם דרכה, אפילו בקשרים הבינאישיים ובקשרי האהבה.
ומכיוון שהם כממציאי השפה, שלטו בה באופן וירטואוזי, קל מאוד היה גם לשנע כל שיח למקום שבו התלמיד לא מבין את השפה של המורה, לשכנע אותו שהוא צריך לצמוח עוד כמה שנים או לעשות עבודה רוחנית כדי “להתבגר”. ובמקרים רבים ה”אגו הרוחני” הסתתר מאחורי שפה שמגינה על עצמה עם אקרובטיקה מילולית והקרנה מנטאלית עדינה שמייחסת לכל דבר משמעות המצדיקה את עצמה.
וזה קל מאוד, אחרי שקראנו ספרים רוחניים ועברנו תהליכים עוצמתיים בחיים, לשכנע את עצמנו שכבר אין לנו רגשות רגילים של בני אדם, שאנחנו “מוארים” וכבר “היינו שם”..
לומר: אני מאוהב, אני מפחד, אני עצוב, אני דואג, אני מסתקרן, אני מצטער, אני חש אחריות או אשמה, אני חווה געגוע או עצב, נשמע כביכול לא רלוונטי או פרדוקסלי אחרי שפגשנו את אלוהים בתוכנו, אבל האמנם כך?
לדידי, המעטפת של שפה תודעתית “רוחנית גבוהה”, יכולה להביא להתכחשות לרובד האנושי הפשוט, ויש לכך תוצאות חמורות, שאנסה להסביר כאן, גם מתוך השיתוף בחוויה האישית שלי.
פגשתי בעבר מורה ישראלי שחייב את תלמידיו לשים שעון מצלצל כל חצי שעה ולוודא שהם במצב של נוכחות או ערנות פנימית, ובנוסף פעם בשבוע לעשות שיחות אישיות ארוכות שבהם כל תלמיד/ה היו מתוודים על הפעמים שהדזהו עם הרגשות שלהם ואיבדו את המודעות העצמית, את הנוכחות. התוצאה שהתלמידים הסתכלו על הזולת מגבוה, כיחידת עילית של תודעה, אבל בחלק העליון של הגוף שלהם, בראש, היה ניכר ממש נתק אנרגטי מהחלק התחתון, ורובם חוו תוך זמן קצר התפרקות של הקשרים הזוגיים והמשפחתיים בחייהם.
אצל מורה בינל”א אחר, שבא ללמד בישראל והיה אשף במצבי תודעה, לא רק שהיתה שפה ייחודית (שזה בסדר גמור, כך נהוג גם בפילוסופיה, בספרות), אלא התייחסות למצבי תודעה בעומק כדבר החשוב ביותר, כאשר לא צריך כלל לייחס חשיבות לרובד האישיותי ה”נחות”. וכמובן שגם כאן, התלמידים חוו נתק אדיר מהחיים הפרטיים שלהם ובעיות פסיכולוגיות שהלכו והחמירו. בסופו של דבר גם נפתחו קבוצות של נפגעים, והוא עצמו התנצל בפני הנפגעות, מההתנהגות המינית תוך ניצול מעמדו, ושתיית האלכוהול המופרזת.
בספרד פגשתי זוג מורים מתלמידו של אקרט טולה, שנחשבו ע”י המאסטר הזה כמוארים והעבירו סאטסנגים (“מפגש עם האמת”) בהמלצתו. כשהתקרבתי אליהם ושאלתי אותם: אם למורה שלכם נדרשו כמה שנים טובות של דיכאון כבד, להיות זרוק על ספסל בפארק, כדי “להשתחרר” מהזדהות עם הרגשות ולעבור למימד של נוכחות מתמדת ברגע הזה, איפה אתם ואיך עברתם את החניכה שלכם? ההבעה מלאת הסלידה והכעס שצצה בפניהם הסגירה מהר מאוד את המקום שהתכחש לרגש ועונה בצורה יבשה ו”תודעתית”, כשהם אומרים לי: אנחנו לא היינו צריכים לעבור שם, קיבלנו את זה באופן ישיר מהנוכחות שלו, הייתה התשובה, בעוד מבע הפנים סתר לחלוטין את המקום התודעתי שנתיימרו לו.
ושלא תבינו אותי לא נכון, איני מפקפק בעוצמה של חווית ההארה של אקרט טולה, בתדר שהוא משדר ועולה מן הספר “כוחו של הרגע הזה” או של השיחות שלו. אבל גם אם הספר עצמו משרה מצב תודעה של נוכחות ותרומתו מדהימה לאנושות בשל כך, הרי כדרך רוחנית גרידא כל אדם צריך לעבור את המשברים וההתעלות שלו. ממש לא ברור לי עד כמה יעילה הדרך הרוחנית שמציע מורה מסויים אם הוא בעצמו לא הלך בה. קל להציע לאנשים לקפוץ לרגע הזה כשאתה כבר שם, אחרי שנים של דיכאון (ראה גם קייטי ביירון, דונאלד נייל וואלש ואחרים) ומהפך פנימי, אבל האם אפשרי היה לדלג על השלב של רגשות עזים והתמסרות להם? ובהנחה שהדרך הרוחנית של כל אדם הלוך וחזור אל המקור היא מסע הנשמה שלו, הרי שיש דרכים רוחניות כמספר האנשים.
יש סרטון נפלא שמסביר ביוטיוב את הקשר בין מצבים רגשיים, תגובות במוח וחווית הארה אצל מורים שונים , הנה הקישור:
https://youtu.be/zqrpKUTMXgY?si=pGkr36jesQ9zNvYV
בברזיל, אחד המורים הרוחניים הבולטים בזמננו, פרש מהוראה לאחר שאחד מזוגות התלמידים שלו יצא בפומבי כנגדו, והעיד כיצד הוא שכנע את האישה לקיים איתו יחסי מין בטענה שזה יביא להעלאה של התדר שלה והתקדשות, במין מפגש אלוהי שכזה.
בהודו, כמה שנים לפני 2012 זוג מורים מפורסם שהציע תהליך הארה ב-21 יום ובסכום של כ-6000 יורו, והרבה מערביים הגיעו לאשראם המוזהב. הם גילו, כצפוי, שאחרי זמן מה חויית ההארה שלאחר הטלטלה הרגשית שעברו ב”חניכה”, פגה, והם חזרו לאני האנושי שלהם, מה לעשות. עם הזמן התהליך התקצר ל-3 ימים ולבסוף לטקס אחד בן כמה שעות והתפשט ברחבי העולם עד שהתפוגג.
בספרד הייתי עד לסבל נפשי של תלמידה במסע הנשמה, שמורה רוחנית טלטלה אותה, “הוציאה” ו”הכניסה” מהקבוצה של התלמידות לתודעה גבוהה במשך שנים, עד שהגיעה למסע הנשמה והכירה בעוצמות ובחוזקות שלה, בייעוד שלה כנשמה על פני האדמה, ויצאה מהקבוצה. ומדובר היה באישה רגישה וחכמה, שהיתה גם מרצה באוניברסיטה שנתמכה בקבוצת הנשים ההיא, שבה המניפולציה הרגשיה היתה לחם חוק.
ואז לאחרונה, הייתי צריך כנראה להכיר מקרוב את הנושא כדי להבין אותו לעומק. פשוט התאהבתי במורה רוחנית, שנגעה באלוהים וזה משך אותי. היה לי צורך גדול באהבה זוגית אחרי 35 שנה של פרוייקט חיים מופלא של זוגיות ומשפחה שהתפרקה בטוב, אבל השאיר אותי עם פתיחות לחוות משהו חדש.
ובאתי לקשר עם לב פתוח ומתמסר, אחרי אבל עמוק של חצי שנה ובציפיה למשהו אחר, כי “שנינו זימנו לעצמנו אדם בעל שיעור קומה רוחני”, כדי לחוות את המשמעות של קשר כזה ב”גובה העיניים” בכל תפארתו.
וכאן, פגשתי מישהי שמחשיבה את עצמה אחת מ-12 הנציגות של הפדרציה הגלקטית על פני האדמה, כדי לכונן את ה”אנושות החדשה”. בהתחלה נדהמתי, מן המילים האלה, שכתובות שחור על גבי לבן באחד מספריה. אבל הצורך שלי באהבה החזיק אותי בקשר כמעט שנה.
וכמו תמיד במקרים כאלה, למורה יש שפה ייחודית של סמלים שהיא “הורידה” ורק היא ותלמידיה הקרובים מבינים, מעין שפה תודעתית סגורה בפני עצמה. וכל הקודים האלה היו שאובים מתוך צורות גאומטריות פשוטות ומוכרות, מתוקשרות על ידה כסמלים חדשים, שהכוח האמיתי שלהם הוא אך ורק בידי המאמין בהם, ביכולת המאגית שלהם לרפא וליצור מציאות.
וכאן חשובה הבהירות, איני מזלזל חלילה בארכיטיפים של שפה, בערכם כסמלים ויצוגים בעולמנו. למשל, לשימוש מודע באותיות האלף בית בקבלה או בסנסקריט יש ערך ביצירת מציאות. לסמלים כמו צ’וקוריי ברייקי, בחפיסת כלפי הטארות או או באבני רונות מהמסורת הקלטית, יש אכן משמעות בשפה אוניברסאלית אנושית, כסט שלם של ארכיטיפים שאנו יכולים ללמוד בהם הרבה בייצוגים על המציאות הממשית.
לכן גם לא היתה לי התנגדות להיות חבר של מורה רוחנית שעוסקת בארכיטיפים כאלה, הרי אני בעצמי מכונה בעיני אחרים “מורה רוחני” (בד”כ אני מתקן ומעדיף להיקרא “מדריך למודעות עצמית” או “יוצר שיטת מסע הנשמה”, כי הרוח שורה בכולנו). והיה לי ברור שמדובר באישה שיש לה חכמה נדירה, מיוחדת, עם מסע חיים מרתק ולא שגרתי, שכלל לדבריה שנים של התבודדות למרגלות הר תבור.
אבל המעבר בין תפיסה ייצוגים של המציאות לכוחות ממשיים כשלעצמם, שיש להם פעולה בבריאה, זאת אמונה מיסטית ארכאית. רק האדם כיצור תבוני יכול לבלבל בין השימוש שלו עצמו בייצוגים ולהאמין שהייצוגים הם כמו מלאכים המתקנים את הבריאה.
באותו אופן, אפשר לומר היה שהשפה העברית כביכול היא מעל השפה הפאלית, הסינית או הסנסקריט, שהן עתיקות לפחות באותה מידה. אלא שהשימוש המודע בשפה עם האיכויות שלה, מתוך אמונה בכוחה, רק הוא זה שיכול להביא להתמרה של מציאות דרך העיניים של המתבונן, ואך ורק דרך העיניים שלו. אותיות האלף בית בעיני המקובל יפעלו בבריאה, בדיוק כפי שסימלי האי-צ’ינג יפעלו עליו בעיני חכם הטאואיסט.
במילים אחרות, זאת האמונה של האדם בייצוג מה שמקנה לו כוח, ואך ורק בעיני המתבונן, ולא הייצוג שהוא יישות נפרדת, בעלת כוחות מאגיים, שאפשר לזמן אותה ופעולתה משנה את העולם.
וכך נוצרה תעשיה שלמה של שמנים, פוסטרים, מדבקות, קלפים, ספרים ועוד, עם הקודים האלה, שהאפקט הקוסמי שלהם היה שמי שמאמין בהם יחווה את ההשפעה על עצמו, ומי שלא, ירגיש אותם בדיוק כמו אפקט פלסבו.
ושוב, כל זה לגיטימי לגמרי בעולם של הניו אייג’. יש כל כך הרבה יוצרים של חבילות קלפים, שיטות רוחניות, ספרים ושפות שזה מבורך בתהליך של הגשמה עצמית של בני אדם ב”עידן החדש”, כל עוד יש התעוררות אמיתית למשמעות היחסית של כל הייצוגים הללו, ולהיותם ייצוגים ותו לא, ולא אמונה מיסטית בכוחם.
וגם כאן, העבודה של המורה נעשתה בפעימות אל מול התלמידים, מפגשים קבוצתיים כשכל פעם מישהו היה נחשף או מביא לדיון נושא, ואז המורה לצד שאר התלמידים, היו “מפרקים” אות הנושא בתודעה, עם הסמלים והייצוגים מול שאר חברי הקבוצה.
ובכלל, כל השיח עם החברה החדשה שלי היה מול אדם שנמצא בשיח פנימי בלתי פוסק עם ההדרכה שלו, דרך הקודים, דרך המסרים שהוא צריך להביא לעולם הזה, לא מול השקט של ההויה שחיפשתי שם. וזאת למרות שהויה במדיטציה היתה מוכרת לה, אבל “משעממת” לטענתה, כי אין בה צמיחה. במדרגות ההתפתחות הרוחנית של קן ווילבר, זאת חשיבה על המציאות בעולם ארכיטיפים ארכאי, ורק מי שמתחבר אליו עם תודעה כזאת, יכול להיות באמת שייך.
ובתוך העולם הזה גם השפה של השיח היתה ממודרת, כמו חומה בלתי עבירה, הנה דוגמאות מעטות:
– אני לא משתמש/ת במילה X, זה שייך למימד השלישי, לא ללקסיקון שלי, לא למי שעבר למימד הבא (X יכול להיות המילה, “תיקון”, “עבודה”, “הגשמה”, כל מה שתרצו).
– את/ה לא נמצא/ת בתדר שלי, אני עוצרת עכשיו, לא מתאים לי לקרוא את מה שאתה כותב או לדבר איתך.
– אין לי שיח מול זה, זה לא שלי, זה מוקרן בשדה שלך, אני מחובר/ת לשדה האלוהי או היישותי, תבדוק מה בך מייצר את זה.
– X זאת רמת תודעה נמוכה, בעידן החדש אפשר לעשות את זה אחרת מבלי לעבור שם, עם “קפיצות קוונטיות”.
ועוד ועוד..
העולם האינטלקטואלי שם היה צר מאוד ואת רוב המזון התרבותי הבאתי בעצמי לקשר, לפחות בהתחלה, וזה היה בסדר מבחינתי. התנחמתי בכך, שלפחות יהיה לי מזון רוחני בשפע. וגם הבאתי המון המון הומור וצחוקים, שלא תמיד הובנו והיו הדרך שלי להקליל את הרצינות.
המורה עצמה, לא קראה ספרים כבר שנים (כי את הכל היא יודעת), לא השתתפה באירועים וסדנאות של אחרים (כדי לשמור על הטוהר הפנימי), לא ראתה סרטים, אפילו לא סרטי איכות (כי היא לא רוצה מסכים, יש לה מספיק “סרטים” בקליניקה), למרות שמהבוקר המוקדם ועד הלילה, כמעט כל יום, הדבר הראשון שעשתה היה לפתוח את הוואטסאפ, לעשות פרסומים בפייסבוק (כמה פעמים ביום), לשלוח מיילים, ומסך המחשב היה כמעט תמיד פתוח בבית. דרך המדיה היא גם צפתה בתכנים של אחרים, כולל בתוכניות טלויזיה כמו “המירוץ למליון”, “הקול”, “הישרדות” ואחרים.
כשרציתי לצאת איתה לראות סרט איכותי בסינמטק, נזקקתי לשכנוע רב והתפללתי שליבה יפתח למשהו חדש, מקורי ואמיתי. וכמה שמחתי כשהצלחתי.
והייתי מוכן להתעלם מכל זאת, כי עניינה אותי שפת האהבה החדשה. רציתי מישהי עם חיבור רוחני עמוק לאלוהים וגוף בשר ודם, ואהבתי את הרכות של המגע, הרוך האנושי באינטימיות. מה לעשות, אני אנושי והייתי מוכן להיות בחשיפות מלאה מול כל הרגשות שלי, רק כדי לחוות אהבה זוגית, רוחנית ו”מוארת” שכזאת, בין שני אנשים עמוק בתוך הדרך הרוחנית שלהם.
עד מהרה הסתבר לי שהעולם הרגשי כאן מנותק ומסוגר, כי המורה הרוחנית שלמולי לא חווה רגשות אנושיים רגילים לטענתה, היא חיה “ברגע הזה”, ובו זמנית, “אם אתה רואה אותי נעלמת או בוהה, זה בגלל שאני במימד אחר, אל תיקח את זה אישית”, היא אומרת לי.
ופעם אחת, סמוך לכינרת, כאשר כאשר חשתי מצידה ממש רצון לריב או להתווכח, שאלתי אותה: את כועסת, את רוצה לריב איתי, התשובה היתה “לא מה פתאום אלה הפצצות של הטילים בשמיים שמשפיעים עלינו בשדה”. ובהזדמנות אחרת, כשנשמעה האזעקה הראשונה במלחמה עם איראן, והיא מיהרה לממ”ד, שאלתי, את מפחדת? התשובה היתה, “לא, מה פתאום אני חושבת עכשיו על כל הילדים המבוהלים”.
וזה לא שאינני רואה את הקישור בין הדברים שקורים בו זמנית ביקום ההולוגרפי שלנו, להיפך, זה תמיד דבר מפעים בעיני, אלא שהיה שם בלבול אדיר בין סיבה ותוצאה, בין גילוי פנימי של רגשות ומחשבות, בחשיפות, ובין מעטה של מיסטיקה והארה, ובהיעדר כל חשיבה רציונלית ביקורתית עצמית וביחס לעולם הזה.
ובכלל, בעידן החדש, היא אמרה לי, היא מתקנת קארמה של אנשים בדקות, ממרחק, כשהיא מורידה להם קודים, וגם רואה איך זה בפועל מתרחש. הם משתנים ונרפאים, צומחים ומתגלים, כלומר מגשימים את עצמם. לא בגלל שזה טבע החיים או מפני שכוונה טובה משפיעה בהולוגרמה תמיד, אלא מפני שהיא טיפלה בהם מרחוק.
וכמובן, החל מהפרפר שעבר במקרה ליד, המשך בצבעי השקיעה, וכלה בהחלטות של הנשיא טרמפ, הכל היה יצירה שלה, היבטים שבהם היא משפיעה וקובעת, לא היה מקום לשום מציאות אובייקטיבית, וגם לא הכרה בשום מדע. כאילו האנושות לא צמחה בהכרה של העולם הזה במשך אלפי שנה, הרי איך אפשר לדבר בכלל מדע , עם מישהי שמתגאה בכך שלא סיימה 12 כיתות, וכל שיח אצלה הוא פנימי מול שפה של הארכיטיפים?
ויתרתי, הכל בסדר. לא צריך לדבר על מדע ועל פילוסופיה, גם לא על קיומם של הדברים כשלעצמם, נתקעתי שם כבר על ההתחלה.
אז הבאתי את מי שאני, הבאתי שירה וספרות, מוסיקה ואמנות, תיאטרון וקונצרטים, נסענו יחד פעמיים לחו”ל וטיילנו בטבע, והיה מדהים, היה נפלא.
אבל אז החלו להופיע ה”עקיצות”. כמעט תמיד אצלה בבית, לפעמים בדיעבד, אחרי שהייתי שרוי באושר פנימי או הייתי מול הקהילה שלי, קורא בנינוחות, החברה החדשה שלי היתה מתעקשת למצוא היבטים בחיי שיש בהם טעם לפגם. וכך, לאט לאט התברר הדפוס.
זה התחיל במשפטים שהם אבחנות, “אתה כך, אתה אחרת, כזה וכזה” וברגע שהייתי מביא את השיח לחקירה במה מדובר, זה תמיד הסתיים ב-“זה לא נוגע לי”, “זה לא מולי”. “זה שלך, זה בשדה שלך מול… הילד הפנימי שלך, אישתך לשעבר..” וכדומה. “אני פשוט מאירה אותך ואת כל מה שסביבי באור שלי, ואתה לא מוכן לקבל את זה”. זאת, בעוד היא בעצמה מביאה כל פעם מחדש את החבר הקודם שלה לשיח, משווה ביננו, מספרת על הגברים שעמם התנסתה בעבר, על המשפחה והחברים שלה, זה אני הייתי זה שמסרב להכיר בכך שאני מביא על עצמי את העקיצות האלה, פשוט בגלל מי שאני.
לעיתים היא אמרה לי “אני ממש יודעת אותך”. באמת, ואת יכולה לדעת כל דבר? שאלתי, “בהחלט”, היא ענתה. אבל בעוד שאני נכנסתי לעולמה כדי לחקור ולהבין את הנשמה שמולי מתוך התמסרות, חייתי בביתה כמעט שלושה ימים בשבוע, החברה שלי התפנתה רק לגיחות קצרות לעולמי וחזרה לביתה ומבצרה.
לא היתה שום אפשרות לעבוד על דפוסים בקשר, מפני שהאדם שלצידי לא לקח אחריות על התנהגות שלו, הכל עבר ל”שדה” שבו האישיות נמחקה, כי יש רק את אלוהים, הסיבה והתוצאה נמצאות שם, אין אחריות אישית, כאן על פני האדמה.
בהתחלה של היחסים הסתבר לי שהחברה שלי, ש”חיה ברגע הזה”, “נעה מפגישה לפגישה”, גם שיתפה בחיים האינטימיים שלנו עם הקבוצות הקטנות של הנשים שהלכו אחריה. אני הייתי שחקן הרכש החדש, שצולם מידי פעם בסיטואציות שונות ותמונות וסרטונים שלו שותפו בקבוצות הנשים שלה. זה היה ה”דבש” שהיא הציעה כמלכת הכוורת, והדרך שלה להתפאר בכך שהיא בחשיפות מלאה בעולם הזה.
היא לימדה אותן את מה שכינתה “מלכות” וזה היה חלק מהדרך, החשיפות הזאת, שלא היתה מולי, אלא אך ורק מולן, הן תלמדנה ממנה איך “לרפרף”, להיות “מלכה”, ליצור עונג באברי המין שלהן ולהנות מכך, “לשרת” אחרים ובעיקר לזמן מציאות, כמו הגברים בחייה. החברות שלה ידעו מתי עברנו לילה מלא מעשה באהבה ומידי פעם היו גם פרסומים בפייסבוק, עד שביקשתי להפסיק את זה, וזה הופסק, לשמחתי.
באותו אופן, היו בעבר גם גברים אחרים שנמשכו אליה, לעונג הפנימי, לדבש של הכוורת. ומול אלה שבחרה לקבל לחייה, הסיסמה שלה היתה “אני אף פעם לא אומרת לא” (למין), ו”כשאני רוצה להכיר מישהו באמת, אני לוקחת אותו למיטה”. וגם “גברים לא חסרים לי”. כמעט כולם עברו לגור איתה ב”ממלכה שלה”, והפכו בשלב כזה או אחר לנתינים, פיזית, כלכלית, רגשית ורוחנית. יותר מכך, היא אמרה לי בפרוש, “זה שדה החקירה שלי, מיניות ומערכות יחסים “זוגיות, אותו למדתי ואותו אני מכירה”.
ואני אמרתי לעצמי, בסדר בוא ולמד אותו עד הסוף, זאת יכולה להיות קפיצת הדרך שלך עם אדם כל כך מנוסה בזוגיות.
לכל הגברים הקודמים בחייה היא עזרה באופן כלשהו, כדבריה, תוך שהיא מרשה לעצמה להיות בעמדה של זאת שמאבחנת אותם בדרכה, מול היבטים שונים בחייהם ובחייה. וכמובן, כל גבר בחייה היה צריך להכיר ולהוקיר את השפה הרוחנית שלה, ולשחק משחקי תודעה, לשמוע את המדיטציות שלה, להקרין במימדים האסטרליים העדינים, לדבר איתה דרך חלומות וסמלים בשדה המשותף, כי הם באו אליה ללמוד, והיא צריכה “להכשיר אותם לשלב הבא בחייהם”.
לא היה לה ככל הנראה ניסיון מול גברים עם דרך רוחנית יצוקה משל עצמם, ואם הם התחילו להעמיק בדרך שכזאת, היא נפרדה מהם לשלום, כי הם לא התאימו לפרופיל המתלמד.
וכמו שאמרתי, היא כמעט לא באה אל ביתי, לא התעניינה להבין את היצירה שלי, את הדרך הרוחנית שבה הלכתי, מהו אורך החיים שלי. הכל היה ממוקד בה, בסביבה שלה, בלהכיר אותה, בלהבין אותה, וזה מה שגרם לה אושר. ואם היא באה לפעילות שלי (זה קרה פעמים ספורות), אז אחר כך הייתי צריך לשמוע ביקורת על מה שקרה שם ואיך אפשר היה לעשות את הדברים אחרת.
זאת למעט כשנסענו לחו”ל, בטריטוריה נייטרלית, שם נפתחה להכיר גם את העולם שלי. אז בילינו הרבה בטבע וגם הלכנו לקונצרטים, למוזיאונים, להופעות, וכדומה, והיה נפלא.
על אף שהיה רק גבר אחד לפני שהחשיבה כ”תאום נשמה” בחייה, היא שיחקה עימו באכזריות, לטעמי. יכולת המיתוג העצמי, ה”מעבר בין שדות” כלשונה, היתה כזאת, שהיא נתנה לו רק ללוות אותה לאירוע (עם מורים רוחניים) כשהוא נמנע מלהיכנס ונשאר בחוץ, כי היא לא רצתה להופיע איתו יחד. היא רקדה באינטימיות תוך התגפפות קרובה עם גברים אחרים לידו, באותו המרחב, למרות שידעה שהוא סובל מזה, כי “זה שלו” והוא צריך להתמודד עם זה. והכי חשוב, המשיכה איתו בקשר חודשים, תוך כדי שהיא מודיעה לו בעקביות, לפעמים בזמן המיניות, שהיא מחכה לגבר הבא שיהיה מחובר למקור כמוה, ה”תואם הרוחני” החדש, והוא ככל הנראה עדיין כרוך אחריה.
ואני הייתי ה”תואם” הזה ששיחק את המשחק באופן מושלם וקיבל בו הרבה מאוד רוך ואהבה, אני מודה. מאוד נהניתי וצמחתי שם, כי בעולם המוזר הזה של פרק ב’, הייתי טירון מוחלט. באהבה עינגתי אותה, בכל הדרכים והשיטות, ונהניתי מאינטימיות נפלאה. ליקקתי את כל גופה עם דבש, תותים, בננות ואוכמניות. נכנסתי לעומקים של המשחק המיני.
מיותר לציין, שהיא כבר לא נכנסה לתפקיד המענגת, כי היא “כבר שיחקה” שם בעבר, היא צמחה, היא שלמה, ועכשיו תורה לקבל. וכמובן, אינה זקוקה ללמוד את שפת הגוף שלי, את מה שעושה לי טוב, כי רק לה מותר לגעת, לחקור, בדרך שלה, את גופי, ואני להיות מאושר מזה שה”יישות” שלה נוגעת בי בדרך שמתאימה לה. וכשאמרתי זאת בקול רם, היא ענתה לי “כזאת אני, אתה לא בא למסעדה ומתלונן על האוכל שיש שם, אלא הולך למסעדה אחרת, הדלת פתוחה, אין כאן תיבת תלונות”. אבל בזמן הזה למדתי את כל מה שיכולתי על הגוף הנשי, על המסע הנשמתי שלה ועל היישות הרוחנית הזאת, והיה לי שווה להיות שם.
וזה כמובן היה שם המשחק, או שאתה משחק לפי החוקים שלי או שלא. אין בכוונתי ללמוד או לצמוח למשהו חדש, אני יודעת הכל.
כך חווינו כמה “פרקים” במערכת היחסים, כל פרק הסתיים בעקבות ה”עקיצות” האלה: ההרגל היה, שנינו במיטה, ערומים, אחרי או לפני מעשה אהבה, ומי שלידי מצליפה בי ביקורת כשאני בחשיפות מלאה, ברגישות ומתוך קשיבות לכל דבריה. והייתי מוכן לקבל עקיצות אחת לכמה זמן, כדי להזין את נפשי ברוך מגע ואהבה, כי היא הרי ב”מלכות” שלה, זה השדה שלה, היא חקרה את הזוגיות והיא עושה אהבה רק עם אלוהים, ולא איתי, כמה זה נפלא!
וקיבלתי את ההזמנה הזאת באהבה לחוות את אלוהים ולהיות אף אחד, כך שנינו זרמנו באהבה חופשית, אלמלא העקיצות שהיו מגיעות מידי פעם תוך כדי, לפני או מיד אחרי מעשה האהבה. את אלוהים אני חווה בתוכי ללא עקיצות ונרקיסיזם, זהו דווקא הפן האנושי שבנו. אלוהים לא מבקר ולא שופט, לא עוקץ ולא מצליף, לא מרוכז בעצמו, לפחות לא בחויה שלי.
קבענו לעשות סדנה על זוגיות וללמד אחרים כיצד זוגיות ערה ומודעת פועלת, אבל אחרי ויכוח טלפוני שכזה מחו”ל, ביטלתי הכל, כי הרגשתי בכנות שהתקשורת אצלנו לא נכונה, אין הדדיות ולא לקיחת אחריות על תקשורת בריאה. זה פגע בה והקשר כביכול נותק לזמן מה, אבל כלפי חוץ, היא התנהגה כאילו זה ממש חסר משמעות.
וכך הסתיים לו פרק והתחיל עוד פרק חדש..
יכול להיות שהיו שם רגשות נחיתות מודחקים, אני לא יודע. מבחינתי, הערכתי אותה, אהבתי אותה, הסתכלתי עליה בגובה העיניים, ועשיתי את כל מה שאפשר כדי להביא שפה חדשה של תקשורת מקרבת לשיח ביננו, וזה לא עזר.
הצגתי לה את כל החברים שלי, מוסיקאים, מונחים שהם מובילי דעה צעירים, ועוד. הבאתי מוסיקה מגוונת, קראתי שירים, ניגנתי לפניה ואיתה, הכל זרם נפלא, לכאורה.
אך האדם שמולי לא רצה ללמוד שום דבר חדש על איך לנהל שיח זוגי אמיתי, הוא ידע הכל על זוגיות. מאז שעבר חניכה רוחנית הוא האמין שהקודים שלו הם השפה היחידה שאותה הוא צריך לדעת, מעבר לעברית, ולא שפה של תקשורת בריאה בין שני בני אדם בוגרים על פני האדמה.
לא היה “אני מצטערת”, אלא מקסימום “סורי, על משהו בשדה שלי שיצר זאת אצלך”, מעין הקלה ראש של במה שקרה בכל פעם, וגם “כזאת אני”, ולמחרת לא “בוקר טוב”, אלא “גוד מורנינג, מה שלום הלב המתוק שלך?”, כאילו החברמניות של מי שיודעת אנגלית (שלא היתה שגורה בפיה) תביא מרפא למה שנעשה.
פעם אחת, הפעם לפני אחרונה, אחרי שעברנו מעין ויכוח כזה שלאחר “עקיצה”, קרא דבר נפלא. בתוך דקותו ספורות, בעודנו יושבים על הספה, נשמתי עמוקות לתוך הלב, הפעלתי כוונה להתמיר את הכאב ולהתבונן בשני השחקנים שנמצאים שם, לחוות ישירות את המקור. וזה היה מדהים. הקפיצה מהרבד האנושי של ההתנהגות, לרבד של המקור, העלתה בי שלווה עמוקה והתחלתי לחייך. ראיתי כיתד הזדהייתי עם האנושי לגמרי והבנתי את השיעור שהיא מעניקה לי באותו רגע, שוב באופן לא מודע: הזדמנות להתעלות מעבר לכאב הריגשי ובו במקום להתעלות לחוויה של אלוהים שמתבונן בשחקנים על פני האדמה.
צחקתי בפה מלא, ולאחר כמה דקות השתנתה גם ארשת פניה הרצינית של הויכוח השתנתה לבת צחוק. “עוף על עצמך”, היא אמרה בחיוך, כשכבר לא התייחסתי ברצינות לטון התקיף והמבקר שהיה שם קודם, והבנתי שהיה לי שם שיעור מדהים. ואני מעדיף לעשות אותו עוד בחיים האלה, לכן אני כותב את המאמר הזה, כדי שיוטמע ולא ישכח.
ועם זאת, היה לי גם ברור דבר אחד, גם אם אני יכול להתעלות לחווית אלוהות תוך שניות או דקות, במקום ב”שידור חי”כשאני סופג ממנה עלבון, איני רוצה לברוח מההרובד אנושי כדרך חיים, זאת לא הבחירה שלי, זאת לא דרך חיי. וכל פעם שאמרתי זאת, וביקשתי לצמוח, היא רמזה לי שזה קורה לה רק מולי, ובו בזמן, “כבר הייתי שם, אני לא משחקת בזה יותר” . לא הבנתי עד היום איך שני הדברים הללו תואמים לוגית…
אחת לכמה זמן, ביקשתי ממנה, תגידי לי מה לומר לך כדי שתפסיקי את ההתפרצורת לדברי, את מהלך העקיצות, וכדי ליצור מרווח של הקשבה. ושם היא נפתחה מעט ואמרה לי, תאמר לי, “את אחראית על המרווחים”.
אבל אז, בפעם האחרונה, כבר לא הייתי מוכן לקבל עוד “עקיצות”. בפעם ההיא אני שומע אותה אומרת לי, אחרי סדרה של ביקורות על חום הגוף שלי, על השימוש בתוספי מזון כדי לחזק את האון, על שיטת מסע הנשמה המופלאה שיצרתי, על זה שאני נע בעולם ב”אקסטרים” ממלא את עולמי בכל טוב, על הילד הפנימי שלי, על מה לא, והפעם גם ביחס לתהליך תרגום הספרים שלי לעברית, בהתקפה מכוערת, מניפולטיבית, מתפרצת, כזאת שקשה לבלום אותה: “רדידות, רדידות, רדידות..”
חשתי כיצד הקירבה הופכת פתאום למבט מרוחק, מתנשא, יהיר, של אדם שמרוכז בעצמו ולא ער בכלל למה שעשה זה הרגע. ואז הקרירות והקפאון פושטים באבריי, שנינו מתלבשים, יושבים בסלון ואני מתעקש להשתהות שם עוד ולמדוט, לעכל, בעוד היא נכנסת לעונג הרוחני שלה, ואני מתחיל להבין. אולי גם היא תקלוט, שמשהו לא נכון קורה כאן, אולי תשתף מה עבר בה, מה גורם לזה, תיקח אחריות? בלתי אפשרי. הכל מיד תורגם לקודים שבינה לבין אלוהים וככה זה נפתר בעיניה.
אני לוקח את חפציי ונוסע הביתה, ומהרהר בדפוס שחוזר על עצמו. דפוס של נרקיסיזם רוחני, שפועל בעיקר דרך המיניות והאינטימיות, שבו כדי להרגיש עליונות, האישה שלידי צריכה להאדיר ומידי פעם גם להקטין את מי שנמצא לידה, “לאכול אותו”, כדי להרגיש שלמה, בריאה וחסודה.
והיא אומרת לי אחר כך, הרי זה כל כך מדוייק, היקום פשוט מושלם, כך זה היה צריך להיות!
וכל עקיצה כזאת, לקחה לי בערך שלושה ימים לרפא, מהרגע שנעשתה, עד שהרעל האנרגטי המעודן שלווה במילים התפשט בתודעה שלי, שהבנתי מה קרה, ויכולתי להתמיר אותו בתודעה ולחזור למרכז שלי, להתפקח וגם לדרוש תקשורת בריאה, הדדית. נתבדיתי.
ובפעם ההיא כבר לא הייתי יותר מוכן לתת יד ל”חקירת ההיבטים בשדה” (שלי כמובן), כשהצד שממולי לא מוכן לראות את עצמו ממרחק של מטר. ההסברים היו ברמת השדה והארכיטיפים: איך פועלת האש בעולם ביצירת מציאות, איך היא בתור יישות מים, עתיקה כדוגמת המאנטיס (נקבת גמל שלמה, המולקת את ראש הזכר בתהליך ההזדווגות לאחר העיבור), מגיבה לי, לאש שבי, בתור דרקון (מאבות ויוצרי האנושות בעבר), כי אנחנו הבאנו את זה לשדה שלנו, חלילה לא ההתנהגות ברמת האישיות.
ועד כמה שאני אוהב עבודה עם יסודות, ומשתמש בהם באופן מודע כדי לאזן את המודעות שלי, לא הייתי מוכן לקחת על עצמי את האחריות להתנהגות שאינה בריאה נפשית, ובו בזמן ידעתי שזימנתי לעצמי את החוויה הזאת ממקום גבוה יותר.
ובפעם האחרונה, תוך כדי ה”עקיצה” השתמשתי במילים “את אחראית על המרווחים” שלוש פעמים, ואז היא עצרה לרגע. נדמה היה לי שמושגת התקדמות ונוכל ליצור שיח בריא יותר, מאוזן. אבל לא, מיד לאחר מכן היא המשיכה במתקפה, והיה שם אותו מבט מתנשא ומרוחק שאינו מכיר בהתנהגות שלו. הסתבר לי שהיא “הורידה קודים של השלמה וסיום למערכת היחסים שלנו” בזמן המרווח, במקום להתבונן בהשתלשלות ההתנהגות שם.
אז התעקשתי לומר שנפגעתי, שאני כועס, ובו זמנית שאני גם אוהב, ורוצה לעבוד על הדפוס הזה ביננו, כי שווה לי לצמוח הלאה, ולהתפתח יחד. התעקשתי להישאר בחשיפות אנושית מלאה. אך הרגשות של האדם מולי היו קבורים עמוק בהכרה, נשארתי מול שוקת שבורה.
“אין לדבר על העבר”, “גם אין לדבר על העתיד”, רק על מה שברגע הזה, היא חזרה על המנטרה, והוסיפה, “הייתי שם”, “אני עושה את ההתמרה בתוכי”, אני לא זקוקה לך בשביל זה. ובו זמנית, ידעתי שהההתנהדות תחזור על עצמה שוב ושוב.
וכששאלתי אותה ומה לא פתרת ביחסים הקודמים שלך, היא ענתה, כל מה שקשור בויכוחים, “אני ואתה”, לא הצלחנו להגבר על כך, נתקענו שם שוב ושוב. אילו היתה יודעת שזה פשוט, שיש דרכים אחרות לתקשורת ועבודה עם דפוסים, שלי ושלה, הכל היה יכול להיות אחרת. אבל אגו רוחני מתרץ את עצמו, מסביר לעצמו בשפה משלו את מה שקורה בעולם הזה, מתכתב עם עצמו לא עם מה שקורה בחוץ, במראה ומסרב לצמוח, ללמוד משהו חדש, להזין את עצמו גם מרמת האישיות, בדרך חדשה ושונה.
וכששאלתי אותה בהזדמנות אחרת, באופן ישיר: אז בעצם למה את איתי, אם כבר שלמה ומלאה בעצמך? היא ענתה לי “לצורך עיבור של נשמות על פני האדמה”. והדבר הזה היה יכול להשמע מאוד מפחיד, כמעין כישוף, כי הרי אינה בגיל הפוריות ולרוב דגלתי במיניות טאנטרית, אבל אותי זה לא הטריד, נשמתי ושחררתי, שתהיה מי שהיא רוצה בבריאה, גם אם זה אלוהים בעצמו, שמעבר נשמות באדמה.
וכאשר התעקשתי וכתבתי לה, איך את לא ערה להתנהגות שלך? אני מבקש ממך לקחת אחריות, קיבלתי ממנה תשובה, “זה יוצא ממני, אבל זה לא אני“. וזאת היתה אמרת המחץ של הנרקיסיזם, שהעמידה בפני את המראה שהייתי זקוק לה, כדי לצאת מהקשר. ובכל זאת, הייתי זקוק לעוד השלמה אחת, לפגוש אותה באהבה ובמיניות, כדי להשתחרר.
ורק אז, כשכבר נפרדנו, אמרה לי, הנה כך אני בעצם לוקחת אחריות, בכך שאני זזה מהקשר. ובירכנו אחד את השניה לדרך צלחה ומופלאה עם דמעות מרגשות..
אז התחלתי להבין שמסע החקירה שלי לתוך עולם האהבה, שבו האלוהי והאנושי מתערבבים באופן כה מוזר הסתיים. קיבלתי בו כל כך הרבה ואני מודה על כך, אבל לא עוד. עבודה תודעתית שצריך לעשות בציר האופקי, בקשר שבין אדם לחברו, אי אפשר לעשות בציר האנכי שבין אדם לאלוהיו. זהו סוג של נרקיסיזם רוחני שאין לי פתרון בשבילו, אלא בריפוי עצמי ובכתיבה.
שאלתי את עצמי וחקרתי, למה זימנתי לעצמי מערכת יחסים עם אדם כזה? וכמה פעמים ליוויתי נשים וגברים החוצה ממערכות יחסים רעילות או מדפוס של נטישה ובגידה, למשל, ובכל המקרים האלה תמיד היה חלק בתוכם שהדהד וזימן את המציאות הזאת מבחוץ, כדי לחבק את הזיכרון שהיה שם בפנים, לרוב מחיים קודמים, מתוך חמלה, לסלוח לעצמנו, כדי לזמן מראה אחרת, הרמונית יותר.
וכמו שאני בעצמי מלמד, עד שאנו לא רואים את החלק בתוכנו שמהדהד עם משהו, אנו מייצרים אותו מבחוץ. יכולתי בהתחלה לראות שיקופים, של מערכת היחסים של אמא שלי עם אבי, שנמחק לגמרי לצידה, ואיך אחותי הגדולה ישבה בקשר כזה מעל 40 שנה.
אבל ראיתי יותר מזה, ראיתי את עצמי בעבר הנשמתי שלי, בחוויה של נרקיסיזם והדוניזם מוחלט, והבנתי שזאת מראה נפלאה והזדמנות לחבק את החלק הזה שבתת המודע שלי, מי שהייתי בעבר, מה שקיים במסתרי מסע הנשמה שלי, ונחבא עד כה אל הכלים. וכדי להימנע ממערכות יחסים אלה בעתיד, גמרתי אומר להבין ולחבק אותו עד תום בתוכי.
במהלך הנסיעה לחו”ל השניה שלנו, גם ראיתי את החיים הקודמים שלנו יחד, שבהם פגעתי בה ובצאצאים שלנו, בתקופת הרומית בארץ ישראל, ובאופן אכזרי ביותר. גם היא, ראתה לדבריה את מהות הקשר ביננו מתקיים ככוחות שפועלים במרחב הטבע, האש והמים, ואין מה לעשות, רק השלמה. כמה מוזר!!
פעם, לפני אלפי שנים, היינו יישויות תבוניות שאינן בגוף אנושי, מבני האלים שבמיתוסים השונים. שנינו נשמות עתיקות, היינו ביחד גם במצרים העתיקה, ושלטנו בבני האדם, שהיו יצירי כפינו הטרי, גם זאת ראיתי. ואני מודה לה על כך מעומק ליבי.
והיום, שנינו כבר למדנו ועדיין לומדים לשרת את הזן האנושי הנדיר הזה והמדהים הזה, ולהיות חלק ממנו, כל אחד בדרכו. וזה כמובן רק הצד שלי, הסיפור שלה היה יכול להישמע מן הסתם אחרת לחלוטין..
הבנתי שהמעגל נסגר, הקארמה הושלמה, ולשני הכיוונים. ברמת היישויות שהיינו לפני העידן האנושי, ברמת גלגולי החיים יחד. מתוך בהירות עשיתי רשימות מדהימות של השיעורים שלי.
למדתי אותה, איתה וממנה, כל כך הרבה והתמסרתי לגמרי לקשר, וצמחתי בו מאוד, ובו בזמן הבנתי שהאדם שלצידי לא רוצה באמת לצמוח בתוך הביחד שלנו, הוא מוכן לצמוח רק עם אדם שיתמוסס לתוכו, כי להבנתו, הוא כבר שלם.
לא הייתי מעוניין שתשים אותי בקופסא שתתאים למסגרת הזמן והעיסוקים שלה, להמשיך באיזור הנוחות ולהיעקץ מידי פעם. ולמרות שהיתה שם אהבה, לא היתה אפשרות לדבר על דפוסים, חולשות, לעבוד על הרמוניה ברמה גבוהה יותר במרחב משותף.
הייתי אמור לקבל כשמחפשים אותי, מעבירים עלי ביקורת, לרוב בזמן הכי רגיש האפשרי. התבוננתי כיצד קורה שהאני האישיותי נמחק כביכול, ובמקומו האדם שם את אלוהים או את השדה, כסיבה ותוצאה של הכל, ומסיר את האחריות מעל עצמו כאישיות על פני האדמה.
והיא שחוותה גם תאונות, נפילות מה”אלוהות”, אפילו החליקה בחדר השירותים מולי, העדיפה ללכת רחוק, לתפיסה מטאפיזית, לשדות רחוקים של סיטואציות וארכיטיפים, ולא לסיבות הקונקרטיות שהיו שם באופן כל כך ברור ומול העיניים.
שתקתי, אפילו לא טרחתי לומר את אשר רואות עיני, ומי אני שאתקן זאת? הרי רק לה יש זכות להאיר עלי או אותי, היא כבר שלמה בתוך עצמה ויודעת לעשות את העבודה לבד. הרי איך אדם שהוא נרקיסיסט רוחני ומאוהב בעצמו, יכיר בכך שהוא כזה? זאת שאלת השאלות..
ואז החלטתי לשחרר ולפנות מקום לגבר הבא בחייה של אותה מורה רוחנית, ולהתפלל בשבילו שיצא ללא נזק, שלא יבלע שם, וירגיש בדיעבד שמשחקים בו באנרגיה, ברמות העדינות ביותר של התודעה. ובעיקר, החלטתי לכתוב את המאמר הזה. לשחרר את עצמי ולהשתחרר ממה שעברתי.
אני יודע שהחברה שהיתה לי באמת חשבה וחושבת שהיא פועלת מטוהר לב, הרי היא נתנה את כל מה שהיא יכולה, בקשר שכזה. היא פתחה את גופה, ליבה וביתה ומעל הכל תודעתה. ובאמת, איני מוצא שם רוע , גם לא כוונה מודעת לפגוע, זה קרה ממקום לא רצוני ולא מודע לעצמו, לא חשוב מה הפרשנות שניתנה לזה בדיעבד.
והמוזר מכל, ביחסים מול חברים, משפחה ובני אדם בכלל, הכל זרם נפלא. יש והיתה בה נכונות לתרום לזולת ולהיות בשירות לתלמידים שלה, למשפחה שלה, לאנושות. כל החוויה התבטאה רק בקשר הזוגי.
וחשוב לומר, היא גם התרחבה מולי ונפתחה באספקטים שונים של החיים. אבל אגו רוחני שנבנה בעמל שנים רבות בקשרים זוגיים אי-אפשר אפשר לשים בצד תוך חודשים ספורים, והוא רק הלך וגדל בתקופה שבה היינו יחד, עד המקום שבו אני הפכתי בעבורה לגמרי ל”שקוף”, למראה שלה מול עצמה ומול אלוהים. ואני לא הייתי מוכן להתאים את עצמי למסגרת של התעללות, אחת לכמה זמן, בתמורה לתמיכה באהבה נרקיסיסטית שכזאת, כשרגע אחד לאחר מכן, האדם שמולי עובר להיות ברוטב של עצמו ולהפיק מכך עונג. כמה אבסורדי, ואיך יתכן שאינו רואה זאת?
וכך, אחרי ארבע פרקים של סיפור אהבה מוזר שכזה, התפקחתי. ובמסע הזה הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי, ואף הקראתי לה בהתרגשות את כל הנקודות של הצמיחה שלי, מה שאולי האדיר שם את האגו הרוחני. ובעיקר הבנתי מדוע זכיתי לשיעור הזה. ראיתי את מי שאני הייתי בחיים קודמים מולה, והחלטתי לחבק את עצמי בחמלה אמיתית ובהודיה על השיעור הזה.
אינני הקורבן בסיפור האהבה הזה! אני הבורא והנברא שלו, יחד איתה. בחרתי ללמוד הכי מקרוב כל שאפשר על הסכנות בדרך הרוחנית, ולהתחסן. בחרתי ללמוד שאפשר להתעלות בו בזמן שאני נפגע, בחרתי להשתחרר מאשליה שאדם רוחני, כזה שהתעורר כביכול לאלוהות, יש לו בהכרח גם ענווה ובהירות מספקות כדי לעבוד עם הביטוי הפשוט והאנושי שלו, ולהבין את המשמעות של זה עד הסוף.
ואני כל כך בהודיה על כך, על שעות מופלאות של ביחד ואינטימיות, על מסעות בטבע, על ריפוי שעברתי בתחומים שונים, על מיניות טאנטרית רכה וענוגה, על חווית אלוהות במדיטציה יחד, על החסד שניתן לי להכיר מקרוב מה נכון לי ומה כבר לא, מה משמעותה של זוגיות אנושית על פני האדמה, ולמה אני ראוי מעתה.
לחוות את האנושי כאלוהי, להתמסר דווקא לאנושי, הצנוע, הפגיע והחשוף, לבטא רגשות, מחשבות מתוך הנוכחות הערה, ולהגיע לשלמות, זהו הביטוי המקסימלי לאלוהי שבנו.
אין צורך להעלות אותו לשום מימד רוחני או אסטרלי או לדבר אותו בשפה גבוהה ומרוחקת. ואין אפשרות גם לפתור דברים בציר (האופקי) של יחסים בינאישיים, דרך הציר (האנכי) של היחסים בין אדם לאלוהיו. כל עוד אפשר לעשות זאת על פני האדמה, כדאי וצריך לעמול על כך. וזהו הלימוד הרוחני הנעלה ביותר, ואי אפשר לסיים בלעדיו את הצמיחה על האדמה המבורכת הזאת.
