על ארכיטיפים, מורים רוחניים וקשרים זוגיים – הגיגים ושיתוף אישי

כבני אדם כולנו חפצים לחוות את מקור החיים, את האינטליגנציה המארגנת של הבריאה, את המהות, בשורש הזהות שלנו  לחיות ממנה כמה שיותר ובאופן מודע.

ואכן, שמתי לנגד עיני ללמוד בעצמי וגם ללמד אנשים לפגוש את האלוהי בתוך האנושי, ולחוות את האנושי כאלוהי, בצורה ישירה ופשוטה. זאת אחרי שפגשתי כל כך הרבה מקרים מורכבים ביחס הזה, שבין האנושי שעל פני השטח ובין האלוהי שבעומק של ה”כאן ועכשיו”.

והדבר הזה מורגש ונחווה בייחוד כשמדובר במה שמכונה “מורים רוחניים”, שמשתמשים בארכיטיפים, בשפה תודעתית גבוהה, בייצוגים, ומנהלים במקביל קשרים בינאישיים ועם קהלים שונים.

רקע

פגשתי בספרד, ברזיל, ישראל והרבה פעמים גם על אם הדרך, אנשים שהמפגש עם האלוהי סימא את עיניהם מלראות את הצד האנושי שבהם, לקחת אחריות עליו, והם היו פשוט מאוהבים בעצמם.

אפשר לקרוא לזה “נרקיסיזם רוחני” וזה קורה כאשר האגו הרוחני “מתלבש” על מימד האישיות.

זה קורה כשהאדם כאישיות מסתתר מאחורי לוגיקה שגויה: מאחר שהאנושי והאישיותי הם ביטוי של האלוהי, הוא מניח שגם כל הביטויים האישיותיים שלו הם אלוהיים, ואין צורך לקחת אחריות על ההתנהגות שלו. הוא פשוט “מאיר” בנוכחותו את הזולת, והכל קורה מאליו.

אז האדם חדל מלהתבונן ולעבוד עם ההתנהגות, הדפוסים, ההתניות, ומשליך את הכל על אלוהים בהסברים מיסטיים להתנהגות לא בריאה, שיכולה להיות בהיבטים שונים של החיים: תקשורת בינאישית, כלכלה, מיניות, ועוד.

לכולנו יש אגו, ואין בו רע כשלעצמו, להיפך. זאת פשוט היזדהות של האדם עם גוף, מחשבות, רגשות, וזיכרון. היא הכרחית כדי שנעבור מעגלי חיים ונצמח מעבר לה, אל המקום שבו אנו יודעים לזהות אותה מתוך ההויה, ולללכת מעבר לאגו, למהות, להיות מסוגלים לומר: טעיתי, אני לומד, הזדהיתי, ואני רוצה לצמוח, עכשיו אני נפתח לראות איך עושים זאת.

כשמדובר באגו רגיל, מדעי, אומנותי, אגו שהתפתח למשל בגלל עושר או פרסום, נקל לשים לב לכך, ובשלב די מוקדם האדם יתחיל להרגיש שמערכות היחסים שלו משקפות לו שמשהו לא בסדר, הוא טיפח תחושת עליונות שאין בה ממש. אם הוא צמח במוסיקה, הרי שיכולת מוסיקלית אינה מחפה על חוסר יכולת לתקשר ברמה אנושית וזה יתברר במהרה.

אבל כשמדובר באגו רוחני, למשל כשאדם למד לחוות את אלוהים במדיטציה או בטבע, קל מאוד ליפול בפח ולהאמין שהכל מושלם, שאני תמיד במדיטציה, ושהתנהגות שלי מוצדקת בכך שמשהו אלוהי או מיסטי התערב דרכי והכל מדוייק ונכון.

באגו רוחני קשה להבחין והוא מסתתר מאחורי פרגוד מעודן. האדם מזדהה עם מצב תודעה, סמכות או תפקיד, שלא קל לזהות אותם, ואין זה רכוש או כשרון, שברגע היעלמותם מתגלה המציאות העירומה.

וגם אם האדם חווה את אלוהים בתוכו כבר שנים, ונמצא בעירות, מורים גדולים כראמנה מהארשי או אננדה מאי מה, הפגינו צניעות אנושית כזאת, חשיפות וכנות, שהפכו אותם בשל כך למודל בעבורי לצמיחה בנושא הזה ולנר לרגליי.

השפה התודעתית כמקור לקשיים

וכך, ברוב המקרים אלה שפגשתי, היו אלה מורים או מורות שפיתחו שפה משל עצמם ולא רק שדיברו בה, אלא ציפו ממי שנכנס למעגל האנשים הקרוב להם, לדבר בה ולהתמסר להוראה הרוחנית שלהם דרכה, אפילו בקשרים הבינאישיים ובקשרי האהבה.

ומכיוון שהם כממציאי השפה, שלטו בה באופן וירטואוזי, קל מאוד היה גם לשנע כל שיח למקום שבו התלמיד לא מבין את השפה של המורה, לשכנע אותו שהוא צריך לצמוח עוד כמה שנים או לעשות עבודה רוחנית כדי “להתבגר”. ובמקרים רבים ה”אגו הרוחני” הסתתר מאחורי שפה שמגינה על עצמה עם אקרובטיקה מילולית והקרנה מנטאלית עדינה שמייחסת לכל דבר משמעות המצדיקה את עצמה.

וזה קל מאוד, אחרי שקראנו ספרים רוחניים ועברנו תהליכים עוצמתיים בחיים, לשכנע את עצמנו שכבר אין לנו רגשות רגילים של בני אדם, שאנחנו “מוארים” וכבר ” היינו שם”.

לומר: אני מאוהב, אני מפחד, אני עצוב, אני דואג, אני מסתקרן, אני מצטער, אני חש אחריות או אשמה, אני חווה געגוע או עצב, נשמע כביכול לא רלוונטי או פרדוקסלי אחרי שפגשנו את אלוהים בתוכנו, אבל האמנם כך?

לדידי, המעטפת של שפה תודעתית “רוחנית גבוהה”, יכולה להביא להתכחשות לרובד האנושי הפשוט, ויש לכך תוצאות חמורות, שאנסה להסביר כאן, גם מתוך השיתוף בחוויה האישית שלי.

דוגמאות מהעולם הרוחני

פגשתי בעבר הרחוק מורה ישראלי שחייב את תלמידיו לשים שעון מצלצל כל חצי שעה ולוודא שהם במצב של נוכחות או ערנות פנימית, ובנוסף פעם בשבוע לעשות שיחות אישיות ארוכות שבהם כל תלמיד/ה היו מתוודים על הפעמים שהדזהו עם הרגשות שלהם ואיבדו את המודעות העצמית, את הנוכחות. התוצאה שהתלמידים הסתכלו על הזולת מגבוה, כיחידת עילית של תודעה, אבל בחלק העליון של הגוף שלהם, בראש, היה ניכר ממש נתק אנרגטי מהחלק התחתון, ורובם חוו תוך זמן קצר התפרקות של הקשרים הזוגיים והמשפחתיים בחייהם.

אצל מורה בינל”א אחר, שבא ללמד בישראל והיה אשף במצבי תודעה, לא רק שהיתה שפה ייחודית (שזה בסדר גמור, כך נהוג גם בפילוסופיה, בספרות), אלא התייחסות למצבי תודעה בעומק כדבר החשוב ביותר, כאשר לא צריך כלל לייחס חשיבות לרובד האישיותי ה”נחות”. וכמובן שגם כאן, התלמידים חוו נתק אדיר מהחיים הפרטיים שלהם ובעיות פסיכולוגיות שהלכו והחמירו. בסופו של דבר גם נפתחו קבוצות פייסבוק של נפגעים, והוא עצמו התנצל בפני הנפגעות, מההתנהגות המינית תוך ניצול מעמדו, ושתיית האלכוהול המופרזת.

לפני שנים, בספרד, פגשתי זוג מורים מתלמידו של אקרט טולה, שנחשבו ע”י המאסטר הזה כמוארים והעבירו סאטסנגים (“מפגש עם האמת”) בהמלצתו. כשהתקרבתי אליהם ושאלתי אותם: למורה שלכם נדרשו כמה שנים טובות של דיכאון כבד, להיות זרוק על ספסל בפארק, כדי “להשתחרר” מהזדהות עם המחשבות, הרגשות ולעבור למימד של נוכחות מתמדת ברגע הזה, איפה אתם ואיך עברתם את החניכה שלכם?

ההבעה מלאת הסלידה והכעס שצצה בפניהם הסגירה מהר מאוד את המקום שהתכחש לרגש ועונה בצורה יבשה ו”תודעתית”, כשהם אומרים לי: אנחנו לא היינו צריכים לעבור שם, קיבלנו את זה באופן ישיר מהנוכחות שלו, הייתה התשובה, בעוד מבע הפנים הזועם סתר לחלוטין את המקום התודעתי שנתיימרו לו.

ושלא תבינו אותי לא נכון, איני מפקפק בחווית ההארה של אקרט טולה, בתדר שהוא משדר ועולה מן הספר “כוחו של הרגע הזה” או של השיחות שלו. אבל גם אם הספר עצמו משרה מצב תודעה של נוכחות ותרומתו מדהימה לאנושות בשל כך, הרי כדרך רוחנית גרידא כל אדם צריך לעבור את המשברים וההתעלות שלו. ממש לא ברור לי עד כמה יעילה הדרך הרוחנית שמציע מורה מסויים אם הוא בעצמו לא הלך בה.

קל להציע לאנשים לקפוץ לרגע הזה כשאתה כבר שם,  כדי “לחסוך דרך” ולהמציא שיטה רוחנית חדשה (ראה גם קייטי ביירון, דונאלד נייל וואלש ואחרים). ואין לי ספק שגם בשיטות הרוחניות הללו יש תועלת רבה, אבל האם אפשרי היה לדלג על השלב של מחשבות כפייתיות, רגשות עזים, תחושות דחוסות בגוף, תוך התמסרות להם כדי לעבור אל האני  הער, האלוהי?

בהנחה שהדרך הרוחנית של כל אדם הלוך וחזור אל המקור היא מסע הנשמה שלו, הרי שיש דרכים רוחניות כמספר האנשים.

יש סרטון נפלא שמסביר ביוטיוב את הקשר בין מצבים נפשיים של פחד ודיכאון, של רגשות דחוסים, מחשבות כפייתיות,  ובין תגובות במוח וחווית הארה אצל מורים שונים , הנה הקישור:
https://youtu.be/zqrpKUTMXgY?si=pGkr36jesQ9zNvYV

בברזיל, אחד המורים הרוחניים הבולטים בזמננו, פרש מהוראה לאחר שאחד מזוגות התלמידים שלו יצא בפומבי כנגדו, והעיד כיצד הוא שכנע את האישה לקיים איתו יחסי מין בטענה שזה יביא להעלאה של התדר שלה והתקדשות, במין מפגש אלוהי שכזה.

בהודו, כמה שנים לפני 2012 זוג מורים מפורסם שהציע תהליך הארה ב-21 יום ובסכום של כ-6000 יורו, והרבה מערביים הגיעו לאשראם המוזהב. הם גילו, כצפוי, שאחרי זמן מה חויית ההארה שלאחר הטלטלה הרגשית שעברו ב”חניכה”, פגה, והם חזרו לאני האנושי שלהם, מה לעשות. עם הזמן התהליך התקצר ל-3 ימים ולבסוף לטקס אחד בן כמה שעות והתפשט ברחבי העולם עד שהתפוגג.

בספרד הייתי עד לסבל נפשי של תלמידה במסע הנשמה, שמורה רוחנית טלטלה אותה, “הוציאה” ו”הכניסה” מהקבוצה של התלמידות לתודעה גבוהה במשך שנים, עד שהגיעה למסע הנשמה והכירה בעוצמות ובחוזקות שלה, בייעוד שלה כנשמה על פני האדמה, ויצאה מהקבוצה. ומדובר היה באישה רגישה וחכמה, שהיתה גם מרצה באוניברסיטה שנתמכה בקבוצת הנשים, אבל נלכדה בקהילה בה המניפולציה הרגשיה היתה לחם חוק.

השיעור של הזוגיות בנושא תקשור ושפה תודעתית

לאחרונה עברתי שיעור עמוק ומשמעותי במיוחד דרך מערכת יחסים זוגית עם מורה רוחנית. הגעתי לקשר הזה עם לב פתוח, היה לי  צורך גדול באהבה זוגית אחרי 35 שנה של פרוייקט חיים מופלא של זוגיות ומשפחה שהתפרקה בטוב, במודעות, אבל השאיר אותי עם פתיחות לחוות משהו חדש,  ובציפייה לחוות חיבור זוגי בגובה העיניים בין שני אנשים הצועדים לעומק ולאורך זמן בדרך רוחנית.

 ומיד בהתחלה, זיקקתי לעצמי הבנה עמוקה: לא כדאי להחליף את השפה של תקשורת בינאישית בשפה תודעתית גבוהה, המחיר הוא אבדן המשמעות של תחושות, רגשות ומחשבות והפיכתם לשיח עם ייצוגים וסמלים, שמקבלים את כוחם אך ורק מתוך האמונה של המתבונן בהם. 

במקרה הזה, חוויתי שימוש בקודים, שהיו שאובים מתוך צורות גאומטריות, והבנתי שהכוח האמיתי שלהם הוא אך ורק בידי המאמין בהם, ביכולת המאגית שלהם לרפא וליצור מציאות, כאשר כל אדם אחר יכול להרגיש אותם בדיוק כמו אפקט פלסבו.

וכאן חשובה הבהירות, איני מזלזל חלילה בארכיטיפים של שפה, בערכם כסמלים ויצוגים בעולמנו.  למשל, לשימוש מודע באותיות האלף בית בקבלה או בסנסקריט יש ערך ביצירת מציאות. לסמלים כמו צ’וקוריי ברייקי, בחפיסת כלפי הטארות או או באבני רונות מהמסורת הקלטית, יש אכן משמעות בשפה אוניברסאלית אנושית, כסט שלם של ארכיטיפים שאנו יכולים ללמוד בהם הרבה בייצוגים על המציאות הממשית.

אבל המעבר בין תפיסה ייצוגים של המציאות לכוחות ממשיים כשלעצמם, שיש להם פעולה בבריאה, היא בעיני אמונה מיסטית ארכאית. ורק האדם כיצור תבוני יכול לבלבל בין השימוש שלו עצמו בייצוגים ולהאמין שהייצוגים הם בעלי כוח רוחני משל עצמם, כמו מלאכים המתקנים את הבריאה.

באותו אופן, אפשר לומר היה שהשפה העברית כביכול היא מעל השפה  הסינית או הסנסקריט, שהן עתיקות לפחות באותה מידה. אלא שהשימוש המודע בשפה עם האיכויות שלה, מתוך אמונה בכוחה, רק הוא זה שיכול להביא להתמרה של מציאות דרך העיניים של המתבונן, ואך ורק דרך העיניים שלו.

אותיות האלף בית בעיני המקובל יפעלו בבריאה, בדיוק כפי שסימלי האי-צ’ינג יפעלו עליה בעיני החכם הטאואיסט.

במילים אחרות, זאת האמונה של האדם בייצוג מה שמקנה לו כוח, ואך ורק בעיני המתבונן, ולא הייצוג שהוא יישות נפרדת, בעלת כוחות מאגיים, שאפשר לזמן אותה ופעולתה משנה את העולם.

ובנוסף, ברגע שנכנס מימד התקשור, הסכנה העיקרית היא שבמקום ליצור שיח בינאישי, רגיש, כן ומפותח ובגובה העיניים, כל אחד מהצדדים יכול לחוות דווקא נתק, כי הוא מול אדם שנמצא בשיח פנימי בלתי פוסק עם ההדרכה שלו. 

השפה של השיח הבינאישי

מה שאני חיפשתי בקשר הוא תקשורת מול ההויה בעומק, שמתוכה צומחת הנביעה האמיתית של החוויה האנושית, וכל יצירה אותנטית, לא שיח מתמיד עם ההדרכה או עם ייצוגים, ארכיטיפים וסמלים.

שאלתי את עצמי, איך אני מתנהל בתוך הקשר עם אדם אחר? כי אפשר לחוות מצבי תודעה עמוקים מאוד, לדבר על אהבה ללא תנאי, לעבוד עם ארכיטיפים, קודים, שדות ואנרגיות — ועדיין להיות אדם שפוגע, עוקץ, מבטל, לא מקשיב או אינו לוקח אחריות.

וזה נכון גם למורים רוחניים, מורה רוחני אינו פטור מהאנושיות שלו, להפך, ככל שההשפעה של אדם על אחרים גדולה יותר, כך בעיניי נדרשת ממנו יותר יכולת לפגוש את עצמו, להכיר בטעויות, להקשיב למשוב ולהיות מסוגל לומר: טעיתי. פגעתי. לא הייתי קשוב. אני לא יודע. אני צריך להקשיב, להתבונן, וכן הלאה.

ובתוך העולם הזה של ההדרכה, נמצא לעיתים גם שיח הפוך, ממודר, כמו חומה בלתי עבירה, שלא מאפשר דיבור חופשי על רגשות, תחושות ומחשבות, אלא על שיח על שיח, שיח על שדות, על תדרים, הנה דוגמאות מעטות לביטויים שגורים:
– אני לא משתמש/ת במילה X, זה שייך למימד השלישי, לא ללקסיקון שלי, לא למי שעבר למימד הבא (X יכול להיות המילה, “תיקון”, “עבודה”, “הגשמה”, כל מה שתרצו).
– את/ה לא נמצא/ת בתדר שלי, אני עוצר/ת עכשיו, לא מתאים לי לקרוא את מה שאתה כותב או לדבר איתך.
– אין לי שיח מול זה, זה לא שלי, זה מוקרן בשדה שלך, אני מחובר/ת לשדה האלוהי או היישותי, תבדוק מה בך מייצר את זה.
–  X זאת רמת תודעה נמוכה, בעידן החדש אפשר לעשות את זה אחרת מבלי לעבור שם, עם “קפיצות קוונטיות”.

לפעמים “אני כבר יודע” מחליף הקשבה, לפעמים “זה בשדה שלך” מאפשר לנו לא לקחת אחריות על האופן שבו אנחנו משפיעים על אדם אחר, ולפעמים אפילו חוויה רוחנית אמיתית יכולה להפוך למקום שממנו אנחנו נמנעים מלהיות פשוט בני אדם.

פערים עמוקים בתקשורת ובלקיחת אחריות

במישור האנושי הרגשי  והאנרגטי, כשיחלתי לשיח אנושי פשוט, חשוף ונגיש, נתקלתי לא פעם בתגובות שהסיטו את הדיון לרובד ה”שדה”, הארכיטיפים או המימדים הגבוהים.

היו רגעים שבהם הרגשתי שאני נפתח מאוד, אולי אפילו מעבר למה שהכרתי בעצמי ,  ובאותו מרחב של פתיחות הופיעו לעיתים גם אמירות או התנהגויות שחוויתי כעוקצניות, מקטינות או שואבות. דווקא אחרי רגעים של קרבה ואינטימיות, שבהם האדם נמצא חשוף ופגיע מאוד, הרגשתי עד כמה למילים ולאנרגיה של האדם שמולי יש כוח.

וזה גרם לי להתבונן בשאלה, מה קורה לנו ברגעים שבהם אנחנו הכי פתוחים? האם אנחנו משתמשים בפתיחות כדי להתקרב או שאנחנו משתמשים בנקודות הרגישות שהאדם חשף בפנינו כדי להשיג כוח, עליונות, שליטה או אישור לעצמנו?

זו שאלה שאינה שייכת רק לזוגיות, היא רלוונטית לכל קשר אנושי. בלקיחת האחריות,  נוכחתי לדעת שכאשר כל תופעה מוסברת כהרמוניה קוסמית או כהשתקפות של ה”שדה”, “תדר”, נעלמת היכולת האנושית הבסיסית להקשיב לכאב של הזולת, להתבונן בדפוסים אישיים ולבקש סליחה.

וכשאני יוצא ממפגש עם אדם ומרגיש מרוקן, קטן, מבולבל או חסר ערך,  אני יכול לפרש זאת במונחים אנרגטיים, אבל אני יכול גם לשאול: מה קרה בינינו? שאיבה אנרגטית או לקיחת אחריות? מה נאמר שם ומה אפשרתי? איפה לא שמתי גבול? האם ביטלתי את עצמי כדי להישאר בקשר? האם פחדתי לאבד אהבה?

השאלות האלה מחזירות אותי לאחריות. לא רק לאחריות על מה שהאדם השני עושה,  אלא בעיקר לאחריות על החלק שלי במרחב המשותף.

וכאן מתוך הסכמה ללמוד, חוויתי דינמיקה שבה צד אחד מציב את עצמו בעמדת היודע והמאבחן, בעוד הצד השני מתבקש להשתלם, להתאים את עצמו לשפה הנתונה, או להיות ממש שקוף.

וכך מצאתי את עצמי מיטלטל בין רגעים מופלאים של רכות, אינטימיות, חיבור לטבע והודיה, לבין רגעים של כיווץ מול ביקורת או “עקיצות” שחוותי בהן את הצד השני כמתנשא, בייחוד בזמן של קרבה ואינטימיות.

שוב ושוב נדרשתי לשאול את עצמי: מה בי מאפשר את הדינמיקה הזו? מה בי מבקש את האישור, מזין את התלות הרגשית, או מוכן לבטל את קולו ואת האמת שלו כדי לזכות באהבה?

תהליך ההתמרה והבחירה המודעת

באחד הרגעים המטלטלים בקשר, בעקבות שיח טעון, התרחש בי מהפך תודעתי מרתק. נשמתי עמוקות לתוך הלב, הפעלתי כוונה להתמיר את הכאב, וקפצתי בן רגע מהרובד האנושי הפגוע אל הרובד של המקור הצופה. ראיתי את ההזדהות שלי, והתמלאתי שלווה וצחוק. זה היה שיעור מדהים ביכולת להתעלות מעבר לסבל רגשי בזמן אמת.

עם זאת, הבנתי באותה נשימה דבר עקרוני עוד יותר: איני רוצה להשתמש בהתעלות הרוחנית כבריחה מהרובד האנושי. איני רוצה לחיות במצב שבו עלי להתעלות מעבר לעלבון כדי לשרוד תקשורת לא בריאה.

הדרך שלי בוחרת לחבק את הרובד האנושי, לשמור על גבולות בריאים, ולדרוש הדדיות, כבוד ואחריות אישית.

עבודה תודעתית אמיתית כדאי לעשות בציר האופקי, בקשר שבין אדם לחברו, אי אפשר לעשות אותה רק בציר האנכי שבין אדם לאלוהיו. ואם אנו חווים שאין לנו פרטנרים, כדאי לשחרר את השדה המשותף, להתנקות מבפנים, ולחזור לשלמות ולזמן קשר אחר.

חקירה פנימית, יצירת מציאות והשלמות קארמתיות

כשחקרתי למה זימנתי לחיי מערכת יחסים כזאת, גיליתי שכדי להגיע לחמלה ולסליחה שלמות, הייתי צריך לחוות את הדברים גם על בשרי.

שאלתי את עצמי וחקרתי: למה זימנתי לעצמי מערכת יחסים כזאת? מה הבריאה מבקשת ממני לראות שלא ראיתי עד כה?

הרי פעמים רבות ליוויתי נשים וגברים החוצה ממערכות יחסים רעילות או מדפוסים שונים, וגם ליוויתי המון זוגות שהצליחו להתמיר קשיים כאלה, לדבר כנשמות אחד עם השניה ולהיוולד מחדש בזוגיות מופלאה.

אבל אף פעם לא חוויתי זאת על בשרי,  ומנסיוני, בכל המקרים של דפוסים החוזרים על עצמם, למשל דחיה, נטישה או בגידה, תמיד יש חלק באדם שעימו עבדתי, שהדהד וזימן את המציאות הזאת מבחוץ.

ברור היה לי שכאן חשוב היה לחוות זאת על בשרי, כדי לחבק את הזיכרון שהיה שם בפנים,  מתוך חמלה, לסלוח לעצמי, כדי לזמן מראה אחרת, הרמונית יותר.

וכמו שאני בעצמי מלמד, עד שאנו לא רואים את החלק הזה בתוכנו שמהדהד עם משהו, אנו מייצרים ונמשיך לייצר אותו מבחוץ.

וכך בהתחלה, יכולתי לראות שיקופים, של מערכת היחסים של הוריי, והדהוד אצל הזוגיות שהיתה לאחותי הגדולה, ועוד.

אבל הלכתי רחוק יותר, ראיתי את עצמי בעבר הנשמתי שלי, בחוויה של נרקיסיזם והדוניזם מוחלט, והבנתי שזאת מראה נפלאה והזדמנות לחבק את החלק הזה שבתת-המודע שלי, מי שהייתי בעבר, מה שקיים במסתרי מסע הנשמה שלי, ונחבא עד כה אל הכלים.

וכדי להימנע ממערכות יחסים כאלה בעתיד, גמרתי אומר להבין ולחבק אותו עד תום בתוכי, לחפש את השורשים בעבר הרחוק.

לפני אלפי שנים, היינו יישויות תבוניות שאינן בגוף אנושי, מבני האלים שמומופיעים במיתוסים שונים, ושם נלחמנו זה .בזה. שלטנו אז בבני האדם, שהיו יצירי כפינו הטרי, וחזרנו כנשמות בגוף להיפגש גם במצרים העתיקה, וגם שם היה סיפור אהבה

ועל כל כל זאת, אני מודה למי שהיתה בת זוגי מעומק ליבי: על האפשרות להכיר בתוכי עוד חלקים שנעלמו מהפאזל הנשמתי שלי וצפו דרך הקשר. והיום, שנינו כבר למדנו ועדיין לומדים לשרת את הזן האנושי הנדיר הזה והמדהים הזה, ולהיות חלק ממנו, כל אחד בדרכו.

הבנתי שהמעגל נסגר, הקארמה הושלמה, ולשני הכיוונים. ברמת היישויות שהיינו לפני העידן האנושי, ברמת גלגולי החיים יחד על פני האדמה, ובגלגול הזה. מתוך בהירות עשיתי רשימות מדהימות של השיעורים שלי.

התמסרות לשיעור ומסקנות מן הקשר בכתיבה

למדתי אותה, איתה וממנה, כל כך הרבה!  וגם כהרגלי, התמסרתי לגמרי, השקעתי בכך אנרגיה אדירה במהלך השנה שהיינו ביחד, כמעט יותר מכל דבר אחר. אבל כך אני מאמין וגם פועל, כאשר אנו מתמסרים לגמרי הלימוד הוא שלם ועמוק, כאשר אנו בורחים ממנו, ונמצאים בו רק חלקית, הוא יחזור על עצמו שוב ושוב. 

התבוננתי בשיעור שלפני, כיצד קורה שהאני האישיותי נמחק כביכול, ובמקומו האדם שם את אלוהים או את השדה, כסיבה ותוצאה של הכל, ומסיר את האחריות מעל עצמו כאישיות על פני האדמה, ככלי שרת של ישויות אחרות או הדרכה רוחנית.

נזכור: אלוהים לא מבקר ולא שופט, לא עוקץ ולא מצליף, לא מרוכז בעצמו, אלוהים זאת אנרגיה מיטיבה, העקרון המארגן של הבריאה שפועל דרך כולנו. וערנות אמיתית לחויה של אלוהים משמעותה להיות מודעים כאשר אנו גורמים סבל, כאן על פני האדמה ולקחת אחריות על כך.

ובהתחלה חשבתי לא לשתף דבר, להימנע מהדהוד חוזר, אבל אחר כך הבנתי שיש כאן שיעורים רבים, ואז החלטתי לכתוב את המאמר הזה. כדי לשחרר את עצמי ולהתנקות, כדי ללמוד ולשתף את מי שמעוניין בכך. לא כדי לפגוע או ליצור שוב הדהוד של קארמה מחודש, אלא כדי לישר קו מול עצמי, להישאר בזקיפות קומה מול מה שעברתי, ובעיקר לתרום להבנה של נושא כה מורכב ורגיש, של ארכיטיפים, של שפה תודעתית, של מורים רוחניים ושל מערכות יחסים בינאישיות, למי שזה עוזר לו.  וגם, רציתי לשבור את ההרגל שלי במשך שנים רבות של עבודה עם עצמי בלבד, ולשתף, וגם להיתמך, מותר לי.

וגם לכל מי ששואל אותי מה קרה, חשוב לי לומר: זאת הזוית שלי,  הסיפור שלי, שאינו אובייקטיבי, הסיפור של הצד השני יכול להישמע מן הסתם אחרת לחלוטין. וכל מי שרוצה יכול לשאול, מוזמן לחקור או לבדוק גם זויות אחרות.

חיבוק עצמי מתוך חמלה, והימנעות מקורבנות והכרה בבורא שבנו

במסע הזה הבנתי כל כך הרבה דברים על עצמי. ואף בשלב מסויים בקשר הקראתי לשותפה שלי בקשר את כל הנקודות בצמיחה שלי, עם הרבה הודיה בלב.

 והחלטתי לחבק את עצמי בחמלה אמיתית ולהתמיר את האנרגיה של הסבל שנותרה שם במודעות. שמחתי, איזה נפלא שיש לי כלים לעשות זאת, כלים שיצרתי במסע הנשמה ושעובדים בכל מקום ובכל שפה!

שם זה מתחיל, עוד לפני שאני מחבק מישהו בחוץ, אם נפגעתי, לפני הכל חשוב לקבל ולחבק את עצמי בחמלה, את מה שזימן זאת מתוכי, לשחרר כבלים אנרגטיים, לנוח ולהירגע, ורק אז יגיע רגע שאוכל לחבק בחוץ.

וכמובן, אינני הקורבן בסיפור האהבה הזה! אני הבורא והנברא שלו, יחד עם בת הזוג שלי. בחרתי ללמוד הכי מקרוב כל שאפשר על הסכנות בדרך הרוחנית, ולצמוח. 

שיעורים ושערים בזמן

מישהו אחר היה יכול להישאר בקשר כזה שנים, אבל אני משתדל ללמוד מהר, רושם לעצמי רשימות להמשך הדרך, וממשיך הלאה.

וזה היה חדר כושר מדהים בתודעה בפני עצמו, בכל כך הרבה מובנים:
– איך להתעלות רוחנית בזמן אמת כשיש מצוקה
– איך להיות בחשיפות מלאה מול עצמי ואחרים
– מה יש בי שזימן זאת ומה קרה בחיים קודמים,  שכעת אפשר לחבק לשחרר
– מה פירוש לשמור על ציר של מודעות בתוך מערכת זוגית
– ומה באמת חשוב בתוך זוגיות גם כשהרוחניות היא כור מחצבתה

ואני כל כך בהודיה על כך, בהודיה לעצמי ולה, על כל מה שציינתי קודם לכן, ועל שעות מופלאות של ביחד ואינטימיות, על מסעות בטבע, על ריפוי שעברתי בתחומים שונים כמו פחד גבהים, על מיניות מדהימה רכה וענוגה, על מוסיקה ועל ריקוד, על חווית משותפות במדיטציה, בתקשור ובריפוי, על החסד שניתן לי להכיר מקרוב מה נכון לי ומה כבר לא, מה משמעותה של זוגיות אנושית מודעת, ולמה אני ראוי מעתה.

ואני גם מברך אותה, ואת  עצמי, בדרך של שפע, של הגשמה, של בריאות, של יצירה והוראה רוחנית פוריה. מברך, מודה ומוקיר גם כשהדרך מתפצלת ויש פרידה, כי ברוח אנחנו אחד, שתי פנים יפות, שני מורים שונים, שני ערוצים אנושיים ושבריריים של האלוהי שמודעים לעצמם ככאלה, וגם זה כשלעצמו מבורך.

לחוות את האנושי כאלוהי, להתמסר דווקא לאנושי, הצנוע, הפגיע והחשוף, לבטא רגשות, מחשבות מתוך הנוכחות הערה, ולהגיע לשלמות, זהו הביטוי המקסימלי לאלוהי שבנו.    וזהו הלימוד הרוחני הנעלה ביותר, ואי-אפשר לסיים בלעדיו את הצמיחה על האדמה המבורכת הזאת